מלחמות האלים: פרק י' – טובים השניים

לפרק הקודם
———-
הוא מסובב אותה אליו ומנשק אותה, משעין אותה על דלת הכניסה שלה. שפתיה נפשקות לעומתו ולשונה מברכת את לשונו כאשר הן נפגשות. החרמנות גואה בו ובתוך כמה רגעים ידו כבר מתחת לחולצתה, חופנת שד קטן מעל לחזייה. אצבעותיו תרות אחר פטמתה מתחת לבד והיא מתנשפת אל פיו כאשר הוא מוצא את הפטמה וממולל אותה בעדינות. אצבעותיו ממשיכות במסע אל מאחורי גבה, שם הוא מוצא את קרסי חזייתה ולאחר מאבק קצר, מתיר אותם. הוא מרים את חולצתה ההדוקה ביחד עם החזייה ושדיה נחשפים לאור המנורה העייפה של חדר המדרגות, חיוורים וזקופים. מבלי לאבד רגע הוא גוהר על שדה השמאלי ומלקק אותו והיא נאנקת בשקט, אצבעותיה מלטפות את שיערותיו.
"אולי ניכנס הביתה?” היא ממלמלת כאשר פיו סוגר על פטמתה הזקורה, אך הוא מתעלם ממנה והיא רק נשענת על המפגש שבין הדלת לקיר ומניחה לו לענג אותה בפיו. הוא יונק את העטרה הקטנה בעודו מלקק את הפטמה וזו מזדקרת בין שפתיו, מרוגשת כתלמידת תיכון בנשף סוף השנה. כאשר הוא עובר אל השד השני היא נאנקת שוב, קולה הרך מהדהד חרישית בחדר המדרגות.
האור כובה כאשר ידו מתחילה לפשפש מתחת לחצאית ובין רגליה, פטמתה עדיין בין שפתיו והיא מלטפת את ראשו בהתרגשות ומתנשפת באוזנו. כאשר אצבעו פוגשת את מפשעתה, חום ורטיבות מקדמים את אצבעותיו. הוא מחדיר אצבע אל תחתוניה הלחים וזו מחליקה בקלות אל הרטיבות שבין שפתי ערוותה וטליה נאנקת באוזניו:
"אתה מטריף אותי…אני חייבת אותך בתוכי…עכשיו!”
"לא קנינו קונדומים.” הוא מזכיר לה ומחדיר את אצבעו עמוק יותר, סוחט ממנה צווחת עונג המהדהדת במשך כמה רגעים בחדר המדרגות. “אני יכול לעשות לך דברים מעניינים עם אצבעות ולשון.” הוא מניח את אגודלו על הדגדגן הזקור ומרעיד את האצבע מצד לצד בתנועות טלטול מהירות.
"לא רוצה…אצבעות עכשיו…” היא נאנקת ומסתובבת אליו, מפנה אליו את ישבנה בחושך. “…רוצה אותך…צריכה אותך בפנים…”
"ומה עם הריון?” הוא מקשה.
"תן לי בתחת.” היא נאנקת וגל ריגוש מציף אותו למשמע המלים המלוכלכות.
"פעמיים ביום אחד? את בטוחה?” הוא מגלה אחריות. “זאת הפעם הראשונה לך שם, להזכירך…”
"בטוחה…בטוחה…” היא אומרת, ידה תרה בתובענות אחר איברו. “אני כל כך צריכה אותך בתוכי…לא אכפת לי כלום…”
רוק הוא מסכך עלוב למדי אבל את שפתון הדובדבן שלה אין סיכוי עכשיו למצוא, לכן הוא רק מושח את ראש הזין הכמות נדיבה של רוק ואז מחכך אותו בחריץ שלה עד שהוא מאתר את פי הטבעת.
"תדחפי.” הוא מורה לה.
"אוקיי, רק בוא כבר…” היא מייללת.
הדחיפה הפעם קלה יותר וכעבור רגע מחליק ראש הזין שלו אל תוך הכניסה האחורית שלה. היא נאנקת בכאב לרגע אך ברגע הבא היא ממלמלת:
"אוי..זה טוב…”
"נעים לך לקבל בתחת?” הוא שואל, ידו נחה על שדה הימני, מעסה אותו וממוללת בעדינות את הפטמה.
"נעים לי שאתה בתוכי…” היא מתנשפת, ראשה שעון על המשקוף, המזוזה נלחצת אל מצחה.
"מקבלת בתחת בחדר המדרגות…” הוא אומר, ידו השנייה חוזרת אל מפשעתה הלוהטת, אצבעו מאוננת לה במרץ. “יותר מדי חרמנית מכדי להיכנס הביתה, הא?”
"אוה, אלוהים…” היא ממלמלת אל המזוזה. “אתה משגע אותי…מה אתה עושה לי?”
"אני מזיין אותך בתחת…מחוץ לדלת שלך…וכל רגע יכול לעבור מישהו…ואני דוחף לך יד לכוס…ואת רטובה בטירוף…והיד השנייה שלי על השדיים שלך…ואני בכל מקום שלך…”
בחושך הוא חש בראשה פונה אליו ומבלי מלים מבין את הצורך שלה. שפתיו פוגשות את שלה, מהצד ומאחור ולשונותיהם מתפוצצות בעודו ממשיך לשפד את ישבנה, איברו קבור בין פלחי עכוזה המיוזעים עד הבסיס. הרוק על איברו כבר נעלם אך אצבעותיו רטובות לחלוטין ממיציה והוא מושח כמות נדיבה על איברו וזה חוזר להחליק ביתר קלות לתוך התחת שלה. למרות השיפור בחיכוך הוא משתדל לנוע כמה שפחות ולהניח לאצבעותיו לעשות את רוב העבודה.
בדקות הבאות משפטיה נחלשים והתנשפויותיה מתגברות בעודה מתכנסת פנימה, כמו איקרוס הממריא אל על, עיניו נעוצות בשמש. היא מרכינה את ראשה על המשקוף ומניחה לו לזיין אותה, לחפון את שדיה, להרעיד את דגדגנה ואת נימי נשמתה. הוא קטפולטה אדירה שמעיפה אותה מעלה והיא מוכנה כרגע לשלם כל מחיר עבור הטיסה.
האור נדלק לפתע בחדר המדרגות והיא מתקשחת באחת, עיניה ממצמצות בהפתעה.
"בואו…עדן…סיון…” אומרת אישה אי שם מלמעלה.
"אנחנו צריכים להיכנס…” ממלמלת טליה, סתורה ומיוזעת. מבלי לחכות לתגובה היא מתכופפת אל הרצפה שם נח לו תיקה ומתחילה לפשפש בו אך מראה גווה הרזה וישבנה הבוהק מזיעה באור מנורת חדר המדרגות, זין נעוץ בין פלחי העכוז, מדליק אותו והוא יודע שהוא הולך לגמור מה שהתחיל כאן ועכשיו.
"קדימה…עדני…נו, בוא כבר…לא עכשיו…” מגיע הקול מלמעלה, לא קרוב בהרבה יותר מכפי שהיה קודם.
טליה מוצאת את המפתחות ונועצת אותם בדלת אך כאשר היא מנסה לסובב את המפתח הוא מוריד את ידה מטה ואומר בשקט:
"קודם תגמרי.”
"לא..בוא ניכנס…” היא ממלמלת ברפיון והוא כבר מכיר את קולה מספיק כדי לדעת שלא תילחם, שהיא זקוקה למה שהוא מתעקש לתת לה.
מבלי לענות הוא הודף את שתי ידיה והיא נאלצת לעמוד על ארבע, אצבעותיה ישרות, ברכיה באוויר. כדי לבצע את מה שהוא מתעתד לעשות עכשיו הוא מטפטף רוק על איברו עד שזה בוהק במנורה הקלושה ואז אוחז בה ומגביר את הקצב.
"…אני יתן לך מעדן, אבל בבית, לא כאן. אבא בבית. בוא, עדני…”
שתי ידיו אוחזות עכשיו במותניה והוא דופק אותה בתחת בתנועות קצובות, איברו מחליק אל תוך ישבנה וממנה. ראשה המתולתל נמצא בדיוק בזווית שבין הדלת למשקוף וניעות אגנו הודפות אותה לכיוון הדלת אם כי הוא נזהר שלא להיות אלים או פראי מדי, רק לספק לה את התחושה של "לכודה מכאן ומשופדת משם".
"זה מטורף…” היא ממלמלת ומתנשפת מתחתיו. “…פסיכי לגמרי…עושה לי…פעם ראשונה…”
"יופי, חמוד…בוא נלך…בואי, סיוני…”
"תן לי…תן לי…תן לי…”
"תן לי יד…”
"את לא רוצה לחכות לאוטו, סיוני? את רוצה לגמור את זה כאן?”
"…רוצה לגמור…הולכת לגמור…הנה זה בא…”
"אתה בא, עדני?”
"….זה בא…זה בא…הו, זה גדול…זה כל כך…גדול…”
"אתה ילד גדול, נכון עדני? בואו הביתה.”
גופה של טליה נרעד מתחתיו כאשר גל אדיר מתרסק עליה, מטלטל אותה מקצות האצבעות ועד הרגליים. למשך כמה שניות היא לא מסוגל לעשות דבר מלבד להתנשף ואחיזתו במותניה מתגברת כדי שלא תיפול. קולותיהם של האם והילדים כבר קרובים למדי כאשר היא נרגעת מעט וברגע האחרון הוא מרים אותה ותוך כדי שהוא מחבק אותה מאחור לבל תיפול הוא פותח את דלת דירתה והם ממהרים פנימה.
פניה מתעווים בכאב רגעי כאשר הוא יוצא ממנה, איברו עדיין זקור והסיכה הייתה מפוקפקת מהרגע הראשון אך מיד כאשר הוא יוצא ממנה היא מצחקקת.
"אתה משוגע, ואני משוגעת עוד יותר. שנה אני לא אוכל לשבת, נראה לי.”
הסלון הקטן מבורדק למדי. קונסולת משחקים מחוברת לטלוויזיה, כמה ספרים מפוזרים על הספות המכוסות שכבה דקה של שיערות בעלי חיים ועל שולחן הקפה ופוסטר גדול של הסרט Cube ממלא הקיר ממול. חתולה לבנה מהדסת בעצלתיים אל עבר טליה וזו ממהרת ללבוש את מכנסיה ולכרוע אליה:
"ארטי! הי מתוקית! אמא בבית! התגעגעת?”
חתולה שחורה ולבנה, קטנה מהראשונה, מגיחה אף היא, בוחנת את האורח בחשדנות.
"אפרו, אל תפחדי מתוקונת. אבנר הוא…בחור טוב…” אומרת טליה במבוכה רגעית. “הוא עושה לאמא טוב…” היא מוסיפה ביתר בטחון. “רוצה לשתות משהו?”
"אני צריך קפה.”
"איך אתה שותה?” היא שואלת בעודם הולכים אל המטבח.
"שתיים סוכר. מעט חלב.” הוא אומר ומתיישב ליד שולחן האוכל הקטן.
"כבר מגיע.” היא אומרת ומתעסקת עם הכוסות בזמן שהוא מביט, משועשע, על ישבנה מתחת לחצאית. לפתע היא מסתובבת את ראשה ותופסת אותו מביט בה.
"מסתכל לי על התחת בזמן שאני מכינה לך קפה? ככה יפה?”
"לא יכול, להוריד מהתחת שלך, את העיניים…” הוא שר והיא צוחקת ומנענעת את ישבנה מולו.
"נשארה לך הרבה אנרגיה שם, הא?”
"תתפלא…”
"את לא רוצה לקפוץ לבית מרקחת להביא קונדומים?”
"מה יש לך עם קונדומים, אתה?”
"זאת את שאמרת שהיא לא תוכל לשבת שבוע.”
"אז אני לא אוכל לשבת חודש,” היא אומרת ומתיישבת עליו. “ביג דיל.”
"את מדהימה אותי.” הוא אומר ומנשק לעורפה. “לפני שעתיים היית בתולה אנאלית ועכשיו…”
"עכשיו אני לא יכולה לעבור עשר דקות בלי זין בתחת.” היא אומרת באומץ ומצחקקת כגמל למשמע דבריה.
שלוש דקות אחר כך היא כבר פשוקת רגליים במיטתה, אגנה מוגבה מעט ואיברו שוב נעוץ בישבנה. הפעם הם מסככים את פי הטבעת כראוי ומפשעתה בוהקת מרוב שמן תינוקות והיא זועקת בעונג כאשר הוא דופק אותה בתחת במשך שעה רצופה כמעט עם הפסקות קצרות לשתייה והחלפת תנוחות. אחר כך הם מתקלחים ביחד ומזמינים אוכל סיני ואוכלים אותו בעירום במיטה. תוך כדי האוכל הם מתחרמנים שוב אך הפעם מסתפקים במין אוראלי והוא מלקק אותה לשלושה שיאים בזה אחר זה בעוד שתי החתולות מביטות בהם בעניין. לבסוף מגיע תורו והיא מוצצת לו מציצה מגושמת וחיננית עד שהוא גומר בפיה והם מתמוטטים במיטתה.
לילה.
הוא מתעורר כאשר פיר של רעב חפור בבטנו, חלקו התחתון מוצף בלבה לוהטת. הוא כושל אל המטבח הלא מוכר, פותח את המקרר ומתחיל להעמיס אוכל אל פיו. סלט ישן, לוגם חצי קופסת טונה בבליעה אחת, טורף שלושה מלפפונים, חמש עגבניות נמרחות על פניו. קרטון ביצים ניצב על דלת המקרר והוא מתחיל לשבור את הביצים בזו אחר זו הישר אל תוך פיו וכאשר הוא גומר את כולם ידו נשלחת אל קופסת מזון לחתולים ומרוקנת את תכולתה אל תוך פיו לפני שיספיק לעצור בעצמו.
"מה אתה עושה?” מגיע קולה המנומנם של טליה והוא מסתובב.
טליה צורחת והוא מסתובב בבהלה, פניו וחזהו מרוחים בשאריות מזון.
"שרון?! מה אתה עושה כאן?! אבנר?! אבנר?!”
"אני…תראי, זה לא פשוט…”
"לא רוצה לשמוע!” היא זועקת. “עוף מכאן לפני שאני קוראת למשטרה! אתה יודע מה, אני קוראת למשטרה בכל אופן! איפה הטלפון שלי?”
היא עוזבת את המטבח ושרון ממהר בעקבותיה.
"לא, טליה! אני יכול להסביר…אני לא התכוונתי שתראי אותי ככה…פשוט אני…”
"אל תדבר! אני לא מוכנה לשמוע את הקול שלך! איך נכנסת בכלל?” היא אומרת בעודה תרה בקדחתנות אחר הטלפון שלה.” ותסתובב, חתיכת חרא סוטה, אני לא מוכנה שתראה אותי ככה, ועוד בדירה שלי! איכסה!”
"טליה, אני אבנר.” אומר שרון לבסוף ומפנה אליה את גבו.
"מה?!”
"אני אבנר.” הוא נאנח. “אני…אני יכול לשנות צורה.”
"מה?! שתינו אתמול? לא. אני בטוחה שלא. מאיפה הבאת את זה?”
"באמת.” הוא אומר בשקט ומשהו בטון שלו מרגיע אותה. קצת.
"לשנות צורה?”
"כן.”
"טוב, זה קל להוכיח. תראה לי.”
שרון נאנח. הוא לא התכוון לגלות לה, או לאף אחד לצורך העניין, אבל היא הלחיצה אותו וזה נפלט לו ועכשיו הוא לא יכול לסרב.
"אף פעם לא עשיתי את זה כשמישהו מסתכל…” הוא אומר ומדמיין את אבנר.
זה קצת כמו לנסות להשתין כשמישהו מתבונן בך.
"רגע.” הוא ממלמל כשזה לא מצליח.
הוא מנסה להירגע, לנשום עמוק יותר ובהתחלה זה עובד בדיוק הפוך והוא רק נלחץ. אך טליה מביטה בו בסקרנות שלווה עד שהוא חש בגופו משתנה, גבהּ, משתרג.
"הולי שיט.” ממלמלת טליה.
"הי מתוקה.” אומר אבנר.
"חייבת לשבת.” היא ממלמלת וקורסת על הספה. “הולי שיט. זה באמת.”
"כן, זה באמת.” הוא אומר ומדמיין את עצמו בחזרה לשרון, מגלה שהוא עייף מעט מללבוש דמות אחרת שעות ארוכות כל כך. קצת כמו להלחם בעייפות.
"לא!” היא אומרת באכזבה. “לא רוצה לראות אותך כאן, שרון…תשתנה בחזרה!”
הוא לא מתווכח וחוזר לדמותו המוכרת לו כבר של אבנר, חש עייפות לא מוכרת מלבישת הדמות הזאת או אולי מעזיבת דמותו המקורית. קצת כמו מסכה שיושבת באופן מושלם על הפנים אבל בשלב כלשהו מתחילה ללחוץ.
"או, ככה יותר טוב.” היא אומרת, חיוך בזוית פיה. “אז…איך זה קרה? עכביש רדיואקטיבי? קרני גמה?”
הוא מגחך.
"הייתי מספר לך אבל אני אצטרך להרוג אותך אחרי זה.”
היא צוחקת ואומרת:
"לא, באמת.”
"אני רציני. קצת. מישהו…פאק, לא פשוט לי להגיד את זה. מישהו מנסה להרוג אותי בגלל ה…הכוחות האלה. ואני לא יודע מי ומה. אני רק יודע שעדיף שאני לא אגיד לך כלום. באמת, זה רק יסבך אותך.”
"מישהו ניסה להרוג אותך?”
"כן. איזה דפוק אחד. פתאום צץ מולי והתחיל לטלטל אותי ולזרוק אותי באוויר כאילו אני כדורגל.”
"טלקינזיס?”
"איזה כיף שאת כזאת גיקית, מי עוד חוץ מאיתנו מכיר את המילה הזאת? בכל אופן, כן. טלקינזיס. כמעט הרג אותי, הבן זונה. חשבתי שאני מת.”
"אז איך זה נגמר? הרגת אותו?”
"השתגעת? ברחתי. הפכתי לבז, שרטתי לו את הפרצוף ו…עפתי משם.”
"וואו. זה הכל אמיתי, הא?”
"לגמרי.”
"ו…מה בדיוק עשית במקרר שלי, אם יורשה לי?”
"אני נהיה רעב. ממש רעב. מטורף מרעב. אבל אני ממש חייב לאכול. עכשיו.”
"אולי זה חילוף חומרים מוגבר.” היא מנחשת .”הממ…אוקיי…תתפרע. לא כל יום יש לי משנה צורה בבית.”
הוא חוזר אל המטבח בבטן מקרקרת וחוזר להסתער על המקרר וטליה עומדת בפתח וצופה בו, הבעת פליאה על פניה. כמו חזיר הוא מתמרח באוכל בעודו מערה כמויות ממנו אל תוך פיו ללא התעמקות בזוטות כמו טריות ותאריכי תפוגה. כאשר המקרר מתרוקן, הוא מביט בטליה, מזוהם ורעב ושואל:
"יש לך עוד אוכל?”
בחיוך המום ומשועשע היא מחווה לעבר ארון מזווה קטן והוא מסתער גם עליו, מרוקן קופסאות דגנים, פסטה יבשה ואבקות שתייה. טליה ממהרת לפתוח לו קופסאות שימורים והוא מרוקן את תכולתן ברעבתנות, אדיש למזון הנמרח על פניו וחזהו. רעבונו מתחיל לשכוך לבסוף והוא נרגע לאיטו, מגהק גיהוק אדיר ומפלבל בעיניו.
"וואו, זה היה מדהים לא פחות מהדברים האחרים שעשית.” אומרת טליה.
"אה…כן, הא?” הוא אומר, יגע מבפנים ומבחוץ. “אני עייף. ממש עייף. אני חושב שאני אזוז הביתה עכשיו ו…”
"תשכח מזה.” היא אומר, חצי בצחוק, חצי ברצינות. “אתה חושב שאתה תבוא אלי, תזיין אותי, תגמור לי את כל האוכל ותברח?”
"פשוט…אני…כל כך עייף…”
"לך להתקלח ולישון.”
"אני בקושי מסוגל…” הוא אומר, נאבק בלאות המאיימת לכסות את עיניו כמו שמיכה שחורה.
"טוב, ככה אתה לא נכנס למיטה. בוא, אני אעזור לך.”
העייפות מאיימת לבלוע אותו בפה כריש שחור כאשר היא מובילה אותו למקלחת. מים חמים שוטפים את פניו וגופו ופעמיים היא גוערת בו לבל יחזור לגופו המקורי של שרון והוא נלחם לעטות את גופו של אבנר. לבסוף נגמר הסיוט והיא מנגבת אותו ומובילה אותו אל המיטה, שם הוא מתמוטט אל תהום השינה.
הוא מתעורר לקראת הצהריים. החדר זר ונדרשות לו כמה שניות כדי להבין איפה הוא. פוסטר גדול של קפטן אמריקה. בגדים זרוקים על הרצפה ועל הכיסאות. Action Figures מתוך ספרות זולה על מדף התלוי על הקיר מולו. חתולה מגרגרת על המיטה לצידו. החדר של טליה. הממ…טליה…הוא מתמתח ומחייך לעצמו בסיפוק. טליה בעמידה וטליה בשכיבה, טליה מלמעלה וטליה מלמטה. טליה מלפנים וטליה מאחור. בעיקר מאחור…
"התעוררת?” מציצה טליה והבעת פניה משתנה מיד. “אבנר! אבנר!” היא מצווה ומסיטה ממנו את פניה כאילו ראתה משהו מביך שאינה אמורה או רוצה לראות.
"מה?”
"תהיה…תהפוך לאבנר. אני לא רוצה אותך…ככה.”
"אה.” אומר שרון בעלבון עמום ומדמיין את עצמו לאבנר. “את אה…את יכולה להסתכל עכשיו.”
"או.” היא זורחת. “הרבה יותר טוב…”
"את לא אמורה להיות בעבודה?”
"הודעתי שאני לוקחת יום חופש.” היא מחייכת אליו. היא לובשת חולצת טי שחורה ומהוהה עם שדון עליה וזוג תחתונים אדומים המדגישים את רגליה הארוכות והלבנבנות. “רוצה לאכול משהו?”
"נשאר לך עוד אוכל אחרי אתמול?” הוא מגחך.
"קפצתי למכולת. אז אתה רוצה?”
"בואי הנה.” הוא מחווה לעברה באצבעו.
טליה מתקרבת אל המיטה, חזה מתחיל לעלות ולרדת במהירות רבה יותר מתחת לחולצה. היא נעמדת ליד המיטה והוא מלטף את רגלה בעצלתיים.
"ירדת למכולת?”
"כן.”
"ככה?” הוא שואל, ידו מלטפת את ברכה.
"אה..לא. התלבשתי ואז…”
"ואז התפשטת ונשארת בתחתונים כדי שאני אראה אותך ככה?”
"כן.” היא מודה, מצטמררת כאשר אצבעותיו נוגעות בתחתוניה הרטובים כבר.
"אז מה את רוצה, לאכול או להזדיין?” הוא שואל, אצבעו על קו המתאר של שפתי ערוותה.
"להזדיין.” היא אומרת בקול קטן.
"זה מה שחשבתי.” הוא אומר ומחליק את אצבעו אל תחתוניה. היא חמה ורטובה ובתוך שניות אצבעו מחליקה אל בין שפתי ערוותה, סוחטת התנשפויות נרגשות ממנה.
"אה…אבנר?”
"כן, מתוקה.” הוא אומר בעודו בועל אותה בעצלתיים באצבעו.
"חשבתי על משהו…זאת אומרת…לנסות משהו…אם לא אכפת לך…”
"על מה חשבת?”
"אתה…אתה יכול להיות…כאילו…שניים? שני אנשים?”
הוא נעצר.
"או-אה.” הוא אומר בהערכה. “מישהו קם עם מצב רוח קינקי הבוקר, הא?”
"סתם…חשבתי…לא משנה…גם רגיל זה טוב.”
"מה, אני סתם זיון רגיל בשבילך?” הוא מתגרה בה.
"מה? מה פתאום. אני רק התכוונתי ש…”
"סתם, אני צוחק איתך.” הוא אומר וקם מהמיטה.
"לאן אתה הולך?”
"לשום מקום, אני מנסה את מה שהצעת. להתפצל.”
——-
לפרק הבא