לפרק הקודם
———-
"זה טוב…” נאנח דייגו ושרון מביט דרך עיניו, המום לנוכח הביטחון שמפגינה המעריצה הצעירה. היא מעלה ומורידה את ראשה על איברו, תלתליה רוקדים בחדווה לנוכח הזכות הנדירה למצוץ את איברו של אלילה. הוא נאנח בשנית ומחייך בחום את עירית, מתחרמן אפילו מעצם נוכחותה, מהמבט התמים והמרוגש בו היא צופה בחברתה המוצצת לו את הזין.
הוא שולח יד ומלטף את שיערה הגלי של עירית והיא מחייכת אליו בביישנות ומלקקת את שפתיה, נשענת ומתרפקת עליו בערגה. עשרים סנטימטרים משם, ראשה של מעיין עולה ויורד על איברו ורוקה מבהיק את הזין באור העמום של הלימוזינה. מעיין מרימה אליו את עיניה בשאלה והוא מחייך אליה באישור ומלטף את פניה בקצות אצבעותיו. חיוך שבע רצון מבצבץ בקצות עיניה והיא חוזרת במסירות אל מלאכת הקודש שלה, שפתיה מחבקות אותו בתאוות בוסר.
עירית שעונה עליו וידו הימנית מחליקה במורד גבה הצנום אצבעותיו מלטפות את חוליות שדרתה עד שהן פוגשות בחוטיני שהיא לובשת. הג'ינס שלה נמוך מלכתחילה אך עכשיו כאשר רגליה מקופלות מעט, אצבעותיו נוגעות בחלקו העליון של ישבנה הקטן והוא עירום לגמרי. עירית משתנקת בהתרגשות כאשר האצבעות מחליקות אל מתחת לג'ינס שלה, חופנות פלח ישבן קטן ועגול בעוד חברתה ממשיכה למצוץ את איברו של דייגו בשקדנות.
אצבעותיו הודפות בנחישות את הג'ינס של עירית מטה ובתוך כמה רגעים מכנסיה מופשלים עד הירכיים הדקות. היא מתנשמת בהתרגשות כאשר הוא מושך את תחתוניה מטה, מתרוממת כדי להקל עליו להחליק אותם במורד ישבנה. הוא מלטף את ראשה של מעיין והיא מרימה אליו מבט אסיר תודה, איברו הגדול ממלא את פניה הילדותיים, וממשיכה להניע את תלתליה מעלה ומטה, מענגת אותו בפיה הצעיר.
מפשעתה של עירית רטובה ולוהטת כאשר הוא נוגע בה, אצבעותיו מחליקות אליה מאחור ומלמטה, מחבקות את ישבנה ואז עולות אל בין שפתיה תפוחות התאווה. עיניה הכחולות, התמימות, נפערות והיא מביטה בו בתמהיל מופלא כל כך של חשש ותשוקה שהנשיקה פורצת ממנו החוצה וכמעט מבלי שהחליט על כך, ראשו נע מעצמו אל עבר פניה ושפתיו כובשות את שפתיה המתוקות, לשונו פולשת אל תוך פיה, מחוללת סביב לשונה.
לשונו עמוק בפיה של המעריצה הצעירה ואצבעותיו מחליקות בין שפתי ערוותה והיא נאנקת בהתרגשות אל תוך פיו בעודו מענג אותה בשני מוקדים שונים. פיה הלוהט של מעיין ממשיך לפנק אותו והיא מביטה בהם מלמטה מבלי שתפסיק לסגוד לו בשפתיים רכות. שרון חש בפיצוץ של דייגו נבנה במהירות ובתוך כמה רגעים הוא מתחיל להתפרץ בפיה בלי אזהרה. מעיין מביטה בו בהפתעה נעלבת אך מניחה לאלילה לגמור בפיה, זרע ניגר מזוויות פיה כאשר גלי עונג מטלטלים את גופו של דייגו בעודו משפיך עוד ועוד בין שפתיה.
מעיין מרימה את ראשה ועירית מביטה בה בפליאה. דייגו מסמן לה להתקרב אליו והוא מנשק את שפתיה עטורי הזרע ואז מנשק את עירית, חולק איתה את הטעם המריר והסמיך. עירית מנשקת אותו בחזרה וטעם זרעו בפיה מגעיש במהירות את הדם בעורקיו והוא יודע שהוא הולך לבעול את מעריצתו התמימה עכשיו וכאן, על רצפת הלימוזינה.
הוא מקלף ממנה את הג'ינס והתחתונים בסדרת משיכות מהירות עד שהיא נשארת עירומה על המושב, רגליה גבעולים ענוגים וערוותה הדלילה כתם כהה מעל מפשעתה.
"תשכבי על הרצפה, חמודה.” הוא אומר והיא מהנהנת באטיות, מבועתת ומרוגשת במידה שווה, חזה הקטן עולה ויורד במהירות ועיניה פעורות לרווחה.
היא נעה אל הרצפה ומתפרקדת על השטיח הרך, עיניה נעות במהירות ממעיין אל דייגו ובחזרה, שואבות עידוד מחברתה, מעריצות את האליל, מנסות להתמקד במשהו אמיתי בערב הזה בו מתגשמים לפתע כל החלומות בבת אחת, אולי מהר מדי.
דייגו כורע ומביט בנערה הצעירה, הלבושה עכשיו חולצת כפתורים פתוחה ותו לא. שדיה הם לא יותר מאשר זוג תלוליות קטנות אשר במרכז כל אחת עטרה ופטמה קטנות, והם עולים ויורדים במהירות בעודה מתנשמת, בטנה השטוחה נעה באותו הקצב. רגליה פשוקות בהזמנה נרגשת, רזות וארוכות, ובחיבור שבינהן שפתיים אפרסקיות וקומץ תלתלים מהווה תחילתה של ערווה. היא כל כך מרוגשת עד שאינה מסתירה את ערוותה, הדבר הטבעי לעשות עבור נערה צעירה בסיטואציה כזו ותחת זו היא רק מביטה בו בעיניים קרועות בעודו כורע בין רגליה הפשוקות לקראתו.
היא משתנקת בהתרגשות כאשר הוא מחכך בעדינות את ראש איברו במפשעתה ושרון המוקסם חש בחום ורטיבות הנובעים מהחריץ הצר שלה. על אף גילה הצעיר היא לוהטת ומרוגשת אליו לא פחות והוא מנחש שהמחשבה על כך שאלילה הוא זה שהולך לבתק את בתוליה נדמית לה עכשיו כמו הדבר המדהים ביותר שנערה צעירה כל כך יכולה לחוות. הוא מחייך אליה חיוך חם ומרגיע בעודו מחכך באטיות את הזין בסדק שלה, מרטיב אותה ומושח את ראש האיבר במיציה עד שהוא שמנוני וחלקלק ומוכן למשימה.
קריאת הפתעה וכאב נפלטת מפיה כאשר הוא מתחיל לדחוף אך הוא רק מרגיע אותה ב "ששש…הירגעי…” וממשיך לדחוף. ידה של מעיין מוצאת את ידה של עירית והן נאחזות זו בזו כאשר דייגו מפעיל לחץ מתגבר עד שהיא נאנקת והוא מבקיע את דרכו לתוכה. הוא מניח לה להתרגל אליו במשך כמה רגעים בעודו מלטף את שיערותיה עד שנשימותיה המהירות והשטוחות נרגעות מעט.
"אני כבר לא בתולה…” היא ממלמלת בעברית. “דייגו..נתתי לך את ה…” היא עוברת לאנגלית נרגשת.
"את מתוקה.” הוא עונה ומנשק אותה באוויר.
"נתת לו ת'בתולים שלך…” משתאה מעיין. “את מלכה. אלילה. אני חולה עלייך, את הגדולה מכולן. אין, אין עלייך.”
התדהמה בעיניה של עירית שוככת מעט ואת מקומה מחליף מבט עורג, בד בבד עם התלהטות של דפנות נרתיקה הצר. הוא מתחיל לנוע בתוכה בזהירות, מניח לה להכיר את איברו הממלא אותה, אך אגנו לא מפסיק לנוע, כובש אותה סנטימטר אחר סנטימטר. מתחתיו, היא מביטה בעיני ילדה מאוהבת באלילה הבועל אותה והיא חלקלקה והדוקה ולוהטת.
"הוא מזיין אותך!” לוחשת מעיין בהשתאות. “כואב?”
"קצת…לא כל כך…” נאנקת עירית, עיניה עצומות למחצה, גופה הצעיר מוצף ריגושים חדשים.
"יש לו זין ענק…”
"זה בסדר…”
"הוא לא קורע אותך?”
"לא, זה די נעים…” נאנחת עירית ונושכת את שפתיה, גל רטיבות מציף את ערוותה הצעירה.
עירית קטנה ממנו והוא צריך להקשית את גבו כדי לנשק אותה אך כאשר שפתיו פוגשות בשלה הוא מגלה שהר הגעש שבפיה מאפיל על הלהט שבין רגליה. המעריצה הצעירה מרוגשת כל כך מהמתרחש עד שהיא נאנקת בתוך פיו בעודו מזיין אותה בתנועות אטיות וקצובות, לשונה נעה בטירוף בתוך פיו. איברו מחליק אל הנדן הרטוב שלה והיא צרה והדוקה אמנם אך לוהטת ושופעת תשוקה.
מנקודת המבט של מעיין גופה של עירית נעלם כמעט לחלוטין תחת גופו הגדול של דייגו ורק רגליה הדקות והבהירות מבצבצות מתחת לאגנו הרחב, המאלץ אותה להתפשק ככל שתוכל. חברתה נאנחת עכשיו לפי קצב ניעות האגן של דייגו וידיה הקטנות מלטפות גבו השרירי של האליל, עורגות אליו אפילו כאשר הוא ממלא אותה באהבה. מדי פעם היא מבחינה באיברו של דייגו המחליק אל תוך גופה הרזה של עירית ומעיין שוב משתאה לנוכח גודלו. כל הזינים ענקיים או שזה בגלל שזה הזין הראשון שהיא רואה עם שיערות וזה?
"אני חושבת…שאני… גומרת…אמא!” אומרת עירית בקול קטן וידה תרה אחרי זו של מעיין. מעיין ממהרת להגיש לה את ידה, צופה, מרותקת בחברתה הנאנחת עכשיו, נאבקת לפקוח את עיניה ולמקד את מבטה כאשר משהו אדיר גואה בה ומטלטל אותה. עירית נאנקת בעודה מקשיתה את גווה לעבר גופו של דייגו הבועל אותה, גפיה נרעדים באקסטזה של השיא.
מעליה מרגיש גם דייגו את רכבת המשא של העונג עומדת לפגוע בו בעוצמה מלאה והוא נעמד על המסילה ומניח לה לעשות את שלה. הדייגו שבו, המנוסה בזיון מעריצות צעירות אשר לפעמים אינן מודעות עדיין לאמצעי מניעה, רוצה לצאת מהנערה אך השרון משתלט על הדחף הזה ודחף חזק ואפל יותר, להציף את רחמה הצעיר בזרעו, ממלא את כל ישותו. הוא נאנח בהתרגשות בעודו מתחיל לגמור בתוכה וגוו נרעד כאשר אשכיו מתחילים לפרוק נתז אחר נתז של זרע לוהט אשר ממלא את נרתיקה של הנערה פשוקת הרגליים השוכבת תחתיו. צמרמורות מבליחות בגופו כברקים לבנים והוא מתפוצץ בתוכה פעם אחר פעם עד שנרגע.
דממה ממלאת עכשיו את הלימוזינה ועירית ומעיין מביטות זו בזו במבטים נדהמים.
"עשית את זה!” אומרת מעיין ומלטפת את שיערותיה של עירית.
"עשיתי את זה!”
הוא מנשק אותה ואז יוצא ממנה בזהירות ומתלבש. לאחר מכן הוא מוזג לשלושתם קולה והן גומרות את הכוסות שלהן בהתרגשות. את הדרך בחזרה לבתיהן הם מבלים כך שהוא יושב במרכז המושב האחורי ושתיהן שעונות על חזהו הרחב, משוחחות בקולות שקטים ונרגשים עד שהם מגיעים לרחוב בו הן גרות.
"לילה טוב, בנות.”
"לילה טוב, דייגו!”
"אני אוהבת אותך!”
"גם אני!”
"אני יותר!”
נשיקה אחרונה והוא סוגר את הדלת ומורה לנהג לנסוע למלון.
במגרש החנייה של המלון, דייגו יוצא מהלימוזינה וגולש לדמותו של שרון, התעלות מציפה אותו. הוא כל כך חזק, דבר לא יכול לעמוד בפניו. הוא היה בפאב וזיין שם בחורה מדהימה, הציל את הזקנים מהשריפה ואחר כך הפך לאליל נוער וזיין שתי מעריצות צעירות בלימוזינה. בעודו הולך ללא מטרה, הוא חושב על כך שבשום חוברת קומיקס שקרא לא נאמר דבר על הצד הזה של גיבורי העל, אבל…למה לא, בעצם? החברה חייבת לו משהו על מה שהוא עושה בשבילה, לא? הוא מציל אנשים ולוקח משהו בתמורה וממילא לא כופה את עצמו על אף אחת, רק…משקר קצת. זה הכל קארמה, הוא מחליט. הוא נותן משהו לקארמה ומקבל מיד בחזרה. רק לא להיות חזיר, לשמור על המאזן נכון, לא לקחת בלי לתת בחזרה, הוא מבטיח לעצמו.
ואז משהו פוגע בו.
רגע אחד הוא הולך ברחוב חשוך וברגע הבא משהו מעיף אותו ומטיח אותו אל מול קיר, הנשימה נעתקת מראותיו. הבזקי כאב מלובן מציפים את עיניו והוא מבחין בדמות מתקרבת אליו בריצה.
"ערב טוב.” מגחך הגבר. “נהנה?” הוא שואל ושרון צופה, מבועת, הרחוב מתרחק מתחתיו בעודו מונף אל על.
טלקינזיס. זועק מוחו המבוהל, חובב הקומיקס והמדע הבדיוני שבו מזהה מיד את הכוח המיוחד של הזר. שליטה בעצמים ממרחק.
מנורות הרחוב מגחכות אליו כאשר נסיקתו נגמרת והוא מתחיל ליפול מטה, זועק בבהלה. נפילתו נבלמת כארבעים סנטימטרים מעל המדרכה.
"איזה כיף.” אומר הגבר ומניח לשרון ליפול את המרחק הנותר, זועק בכאב כאשר ברכיו פוגעות במדרכה. “אתה חדש, הא? זה יהיה כל כך כיף להרוג אותך. אתם החדשים כל כך מופתעים כשאתם שאתם לא לבד.” הוא אומר ומטיח בהינף יד עצל את גופו של שרון במכונית. ניצוצות כאב מתפוצצים במצחו של שרון כאשר ראשו פוגע בשמשה צדית ומשהו חם ודביק מתחיל לנזול על עינו. דם. הדם שלו.
הוא הולך להרוג אותי, חושב שרון באימה ועצב. אני אגמר, וכל כך נהניתי לקראת הסוף. זה לא הוגן.
"חשבת שאתה לבד? אתה נגד כוחות הרשע?” מצחקק האיש האיום מאחוריו ובועט בו בצלעות, בעיטה רגילה המוציאה את האוויר מראותיו של שרון והוא קורס על הרצפה, מתנשף, דומם ודומע. “אז יש לי חדשות, חבר. אתה לא לבד.”
שרון לא עונה, רק שוכב על המדרכה ונאבק לדחוף אוויר לריאותיו.
"טוב, בוא נגמור עם זה.” אומר האיש ושרון מוצא את עצמו מרחף באוויר מולו, מתכווץ בחוסר אונים ובהלה. “חבל, לא ראיתי אפילו מה אתה יודע לעשות.”
ברגע הבא שרון ניטח מעלה אל קדרות הלילה, העיר מתכווצת תחתיו לנקודות אור בהירות כמחטים מלובנות. הנסיקה נחלשת וליבו של שרון הופך לקרח כאשר גופו מתחיל לזעוק לו שכוח המשיכה מתגבר ומושך אותו בעוצמה כלפי מטה. הוא נופל אל העיר, בנייניה הלבנים שיניים בפה הפעור לבולעו, מתאבל על עצמו בעוד מוחו קופא בבהלה, עמוק בתוך באר של חנקן נוזלי.
בשניות האחרונות של חייו הוא נזכר שראה כבר את העיר כך מלמעלה, בלילה…ראה אותה כ…תנשמת ממלאת המילה את מוחו והוא ממהר לאתר את התמונה, את הנוצות הלבנות, את הטופרים החדים.
שרון מנפנף בפראות בכנפיו ומצליח לבלום את הנפילה, מוצא את עצמו כשלושה מטרים מהתוקף העומד על המדרכה ומביט בו בסקרנות ולרגע נדמה לשרון שיש בו משהו מוכר, אולי ראה אותו בטלוויזיה או משהו. בהלה ממלאת את לבו: עוד רגע יתעשת יריבו וירסק אותו מול הקיר, תנשמת או לא. הבהלה מולידה בו אומץ של פחדנים והוא מנפנף בכנפיו ועט התוקף, ציפורניו החדות משספות את פניו. צרחות ודם ממלאים את חושיו המחודדים של שרון בעוד יריבו מקודם נאבק לשחרר אותו מעליו אך אחד מטופריו של שרון נעוץ בלחיו. כאשר שרון מבין זאת בחילה ופחד ממלאים אותו ואומץ ליבו נוטש אותו לבסוף. הוא ממהר להתרחק מהגבר הזועק ובנפנוף כנפיים נעלם אל תוך הלילה.
יש עוד אנשים עם כוחות על כמוהו, למה לא חשב על כך?
לב הציפור שלו הולם במהירות בעודו מחליק בתוך הלילה מבלי לדעת מאיפה ולאן. יש עוד כמוהו. אם יש גיבורי על, יש להם אויבים והוא הרגע פגש את הראשון שלו.
והוא כמעט מת. בפעם השניה באותו הערב.
המחשבה פוגעת בשרון כמו קורנס בבטן ולרגע הוא מרגיש שהוא נופל, למרות שכנפיו מכות באוויר בבטחה. הוא כמעט מת, האיש הזה התכוון באמת להרוג אותו. זה אמיתי, נבהל שרון. זה הכל אמיתי לגמרי. בהתחלה זה היה נראה כמו איזו פנטזיה ילדותית שמתגשמת אבל אין ארץ לעולם לא והוא לא פיטר פן ועל הכנפיים שלו הוא יצטרך לשלם. המחיר יהיה פחד.
עכשיו זה תמיד יהיה ככה? תמיד יצטרך להביט מעבר לכתף, לחכות להתקפה הבאה? כי אם כן, אולי זה פשוט לא שווה את זה.
לפתע הוא מבחין בגבר שהעניק לו את הטלאי יושב בתחנת האוטובוס, אוחז בידו חוברת ושרון צולל אליו, מדמיין את עצמו בחזרה כדמות אדם.
"ערב טוב.” מחייך אליו הזר.
"דווקא לא כל כך טוב.” ממלמל שרון.
"מה קרה?” שואל הזר ולשרון יש הרגשה שהוא יודע בדיוק מה קרה.
"ניסו להרוג אותי עכשיו.”
"באמת? איזה עולם איום. אז…לא כולם כאן אנשים טובים?”
"זה לא מצחיק, הוא…היה לו טלקינזיס. הוא נפנף אותי כמו איזו בובה.”
"נשמע ממש לא נעים.”
"מי זה היה? הוא נראה לי קצת מוכר מאיפשהו…ומי אתה, אם אנחנו כבר מדברים?”
"הוא היה אדם מסוכן ולא נעים שעדיף שיעלם מהעולם לפני שיוסיף לפגוע בחפים מפשע. הוא מתאבק ספרדי בשם אנטון רואיז. ולי אתה יכול לקרוא…קסרור.”
"אני שרון.” אומר שרון ומתיישב ליד קסרור. הבהלה, על אף שהתגבר עליה, עדיין זורמת בעורקיו של שרון ויש בו דחף עז להניח את ראשו על כתפו של הגבר המבוגר ושזה יחבק אותו ויגיד לו שהכול יהיה בסדר.
“הוא כמעט הרג אותי.” הוא מיילל, ספק לעצמו, ספק לקסרור.
"אבל אתה דווקא הסתדרת איתו לא רע.”
"מה? הוא טלטל אותי כמו שרוטוויילר מטלטל גור חתולים.”
"הוא הרג חזקים ומנוסים ממך, תאמין לי.”
"אתה מכיר אותו?”
"שמעתי עליו, כן.”
"ו..?”
"ו…מה? פגשת אותו, ראית אותו. הוא פסיכופת ומסוכן ואם לא תעצור אותו הוא ינסה שוב להרוג אותך ויותר גרוע, אנשים חפים מפשע.”
"אני לא הולך להלחם בו שוב!” נבעת שרון.
"עדיף שלא.” אומר קסרור ושרון נרגע מעט. “אתה עדיין חלש מדי וחסר ניסיון. אבל זה יגיע. מוקדם ממה שחשבת. ועדיף שתהיה מוכן.”
"איך אני יכול להיות מוכן? אני לא יודע להלחם. אתה יכול לאמן אותי?”
"אני? לאמן אותך?” מצחקק קסרור. “אני לוחם גרוע מאוד, האמן לי. אתה לא צריך לדעת להלחם, אתה צריך לדעת להשתמש בכוחות שלך. ככל שתשתמש בהם יותר, ככל שתכיר את יכולותיך יותר, כך תהיה מוכן יותר.”
האוטובוס מגיע וקסרור קם ואומר:
"זה האוטובוס שלי. לילה טוב ובהצלחה. להתראות בינתיים.” הוא אומר ועולה על האוטובוס.
"רגע!” קורא אחריו שרון. “כל שימוש שאני עושה בכוח?”
אך האוטובוס מתרחק מהתחנה ושרון מתיישב על המושב, עייף ומדוכא, האדרנלין והפחד נטשו את גופו וכעת כמו בובה חסרת עמוד שדרה הוא מרגיש מסמורטט ועלוב. לא מתחשק לו לשנות צורה אבל הוא לא יודע בדיוק איפה הוא נמצא לכן הוא מדמיין את עצמו שוב כתנשמת וממריא אל תוך הלילה. כמה רגעים הוא עף ללא כיוון עד אשר הוא מזהה את מיקומו ועף הביתה. אחרי מקלחת זריזה הוא נכנס אל המיטה ומנסה להירדם. לאחר רגע הוא קם, מוודא שהדלת נעולה והחלונות מוגפים ואז חוזר אל המיטה, שוקע בשינה.
כאשר הוא קם בבוקר הוא הולך לשירותים ואחר כך מדשדש אל המטבח, מוצא שם את שאריות הזלילה הלילית שלו. לפחות היה מוכן הפעם והמקרר והמזווה שלו הכילו שימורים המוכנים לאכילה מהירה. הוא מכין לעצמו כוס קפה ומסדר את המטבח בזמן שהקפה רותח. אחר כך הוא חוזר לעבוד על החוזה של חברת הכרייה. כמו שהבין בעיון הראשוני, החוזה הוא חוזה שהציניות הנצלנית זועקת מכל עמוד בו וזחיחותם של אלו שניסחו אותו בוקעת מכל שורה ושורה בו. הוא מדפדף למטה ורואה מי חתום על החוזה: אברהם, השותף הבכיר, רועי ועוד כמה זוטרים ששרון לא מכיר. שמה של ירדנה שנתנה לו את הפרויקט הזה לא מופיע שם ושרון מופתע מכך, מכיוון שקודם לכן חשב שהיא חלק מהפרויקט הזה ולכן ביקשה שימצא את הפגמים בו. הוא נאנח לעצמו, לעולם לא יבין את הפוליטיקה המשרדית.
כל יום שישי עובר עליו מול המחשב, עם הפסקות קצרות לאכילה וקצת לשחק במחשב כדי לנקות את הראש. בשבת בבוקר הוא קם וממשיך לעבוד במרץ, מריר אך מקבל את הדין. מצד אחד, זו לא השבת הראשונה שעוברת עליו כך, זה לא שמחכים לו חיים מסעירים מחוץ לדלת. מצד שני, מאז שקיבל את כוחותיו החדשים הוא נקלע להרפתקאות מופלאות ומסעירות בכל פעם שיצא מהבית. למרות זאת הוא נשאר במכנסיים קצרים וגופיה כל השבת, קורא ומקליד ומסכם. יש בו חלק שמשבח את עצמו על המסירות וההתגייסות לטובת המשרד וירדנה שבטח תוקיר את ההשקעה שלו, אך חלק אחר בו תוהה אם הוא איננו פשוט חושש לצאת מהבית אחרי הקרב בערב הקודם. הוא מעדיף להתעלם מהחלק הזה ולהתרכז בעבודתו.
בצהריים נשמעת לפתע דפיקה בדלת ושרון מזנק בבהלה מכיסאו, זיכרונות ליל שישי אוחזים בגרונו באצבעות קפואות. מבלי לזוז, הוא מביט בדלת באימה ומנסה להרגיע את נשימתו.
דפיקה נוספת נשמעת מכיוון הדלת.
———-
לפרק הבא
חזק חזק חזק ומעולה
איזה כייף ומעניין לקרוא את מה שאתה כותב .
מחכה להמשך
לא יודעת למה אבל את הסיפורים האחרונים שלך אני ממש לא אוהבת…
אבל חוץ מזה אתה כותב מצוין. תודה!
מה את בדיוק מעדיפה?
את יודעת פה זה תוכנית
כבקשתך… אבנר
בוא נגיד שבגדול נתחיל בזה שסיפורים דימיוניים ממש לא הכיוון שלי.
אני אוהבת יותר סיפורים מציאותיים…
שיהיה על מה לדמיין…
דור
אתה טוב !!!!