מלחמות האלים: פרק ה' – טרנספורמר

לפרק הקודם
————
"אל תהיה דפוק.” היא אומרת ברגע הבא ומלקקת אל שפתיה ונושכת אותן, כולה פקעת עצבים, יוֹרה מבעבעת של ריגוש עולה על גדותיו. “נו, בוא כבר.” היא אומרת וקמה מכסאה בהפגנת כוח רעועה.
"שבי, עוד לא גמרתי לשתות.” הוא אומר. “אני עוד מעט יזיין אותך, קצת סבלנות.”
היא מתיישבת ומגרדת בראשה בחוסר סבלנות, חזהּ הקטן עולה ויורד בהתרגשות שלא עוזבת אותה. הוא גומר את הויסקי ומתמתח בעצלתיים.
"גמרת?” היא יורה, לא מצליחה להתאפק.
"כן, כן.” הוא קם מהכיסא והם מתחילים לצאת. “את תמיד לחוצה ככה או רק כשאת חרמנית?” הוא מוסיף בקול רם כאשר הם עוברים ליד שולחנם של שני הגברים שהביטו בהם קודם.
"אתה מוכן לסתום כבר?” היא רושפת ומתקדמת לעבר היציאה.
בחוץ האוויר סתווי ורוח קרירה מגיעה מהים. אנשים מגיעים אל הפאב, זוגות וקבוצות חולפים על פניהם בעודם הולכים אל מגרש החניה. כאשר אין אף אחד בטווח ראיה הוא מרים את שמלתה בתנועה מהירה ומחליק את אצבעו אל מפשעתה, מוצא אותה ספוגת מיצים ויוקדת.
"מה אתה עושה?” היא שואלת ושולחת יד להדוף את ידו אך הוא לוכד את ידה, מעקם אותה במהירות מאחורי גבה ומאלץ אותה להתכופף ולחשוף אליו את ישבנה הקטן.
"לא…תעזוב…בוא ניסע אלי…” היא נאנקת, כפופה מתחתיו.
"איפה האוטו שלך?” הוא שואל, אצבעו מחליקה בקלות אל הנקיק הרטוב שלה, מרעידה אותו.
"שם!” היא נאנקת, מצביעה אל יונדאי קטנה ותכולה בקצה מגרש החניה.
הוא מניח לה להתרומם והיא מנערת את ידה הכואבת.
"אתה דפוק לגמרי, אתה יודע את זה?”
"כן, יאללה, בואי.” הוא אומר ומתחיל ללכת לעבר המכונית.
"אולי בכלל לא בא לי לנסוע איתך?” היא מאיימת, מילותיה אקדח צעצוע.
"אולי, יש רק דרך אחת לגלות.” הוא ממשיך ללכת מבלי להסתובב. ”בואי כבר.”
"דפוק אחד.” היא אומרת וצעדיה נשמעים על הכורכר, מתקרבים אליו.
"איפה המפתחות שלי?” היא שואלת כאשר היא מגיעה אל המכונית, מחטטת בתיקה הקטן.
"אין צורך במפתחות.” הוא אומר ומחבק אותה, מצמיד אותה אל היונדאי. לשונו של אבנר פולשת אל פיה, מגלה שם טעמי אלכוהול ועשן סיגריות ומסטיק תות ושרון משתכר לנוכח חגיגת התחושות המשכרות המציפה את מוחו.
ידיו חובקות את ישבנה העירום מתחת לשמלה והיא נאנקת אל פיו כאשר אצבעותיו חופנות אל פלחי עכוזה, קצותיהן נוגעות בחריץ הלוהט שלה. הוא שולח יד אל חגורת מכנסיו ומתיר אותה ולאחר מכן את מכנסיו, מוריד את מכנסיו ותחתוניו ביחד ומשחרר זין גדול ולא מוכר.
"לא כאן.” היא ממלמלת כאשר ידו האחת מרימה את רגלה הימנית, השנייה מכוונת את הזין אל הרטיבות שלה. “מישהו יראה.”
אך הוא מתעלם ממנה וכאשר ראש הזין נמצא בין שפתיה הוא הודף את אגנו קדימה ומחליק לתוכה. שרון כמעט מתפוצץ מהתרגשות כאשר הוא מרגיש כמה היא הדוקה ולוהטת אבל אבנר עוטף את הכל בשכבה עבה של קוּל ורק מניע את אגנו קדימה ואחורה בניעות קטנות והחלטיות שוקע יותר ויותר ברטיבות שלה. היא מוחאת בתוקף בהתחלה ואף הולמת בחזהו באגרופים קטנים אך מחאתה מתמוססת במהירות ומלמוליה הופכים לנאקות תשוקה כאשר הוא מתחיל לדפוק אותה בקצב.
אצבעות גדולות חופנות טוסיק קטן והוא שוקע בתוכה, מדביק אותה כנגד מכוניתה והיא שולחת אצבעות רעבות אל גבו, מלטפת את גבו ועורפו, יונקת את צווארו ונאנחת אל תוך הלילה. אצבעותיה הופכות נואשות יותר ויותר כאשר היא מעפילה אל השיא שלה ואת מקומן של כריות אצבעותיה תופסות בהדרגה ציפורניה בעוד הליטופים הופכים לשריטות. שרון נבהל כאשר הוא חש בכאבים וזרימת הדם הקלה עקב שריטות ציפורניה אך גופו של אבנר לא זר לכך והוא ממשיך לדפוק אותה כנגד המכונית, משפד אותה בתנועות קצובות בעודה גומרת בסדרת קריאות קולניות, עובדת היותה במקום ציבורי כמו נשכחת ממנה לגמרי.
הוא לא נותן לה להירגע. בעודה נאנחת ומתנשפת הוא יוצא ממנה, הופך אותה ומכופף אותה בצורת רי"ש, שמלתה מופשלת וישבנה פונה אליו, עירום וקטן ובהיר בלילה.
"תן לי שנייה..” היא מתנשפת בכבדות, מוצאת עצמה נאלצת להיאחז בשתי המראות של המכוניות שלצדדיה, היונדאי שלה ורכב אחר מצדה השני. אצבעותיו אוחזות באיברו הדביק ממיציה ולרגע הוא מפשפש בערוותה העירומה והרטובה מאחור, ברגע הבא איברו כבר שוקע שוב בנדן הלוהט של הכּוּס החלק שלה. הוא שולח יד אל מפשעתה החפה משיער ואצבעותיו המיומנות מוצאות דגדגן עירום וחשוף ומתחילות לנגן עליו, סוחטות ממנה גניחות רמות.
שרון נדהם מהשתלשלות העניינים והיא שקועה מדי בעונג שלה אבל החלק האבנרי שומע הן את הקולות המתקרבים והן את גריסת הכורכר השייכת לזוגות רגליים. הקולות הופכים לדיבורים וצלליות מוחשיות עד שהוא מבחין בשתי דמויות אפלות בקדמת המכוניות.
"מה זה?” שואל מישהו והיא משתנקת בהפתעה.
"הם מזדיינים כאן.” עונה קול אחר.
"תפסיק!” היא קוראת בבהלה ומנסה להזדקף. “יש כאן מישהו!”
"אז מה.” עונה אבנר בבטחה וממשיך לדפוק אותה. “לא הייתה לך בעיה לגמור קודם כשהסתכלו עלייך, זה אותו דבר.”
"לא…” היא נאנחת, גל רטיבות מציף אותה. “זה מוגזם, באמת.”
הוא שולח את ידיו אל חזית שמלתה ומתיר במהירות את כפתורי החזה. אצבעותיו מוצאות את שדיה הקטנים מרוגשים וזקורים והוא ממולל את פטמותיה בין אצבע ואגודל.
"די…” היא נאנקת ברפיון, גופה מגורה מקצות האצבעות ועד לפטמות. “תפסיק…” אך הוא מתעלם ממנה וממשיך לזיין אותה לנגד עיניהם של שני הגברים העומדים באפלולית כמטר מראשה.
"מה אתה עושה?” אומר אחד מהם.
"מביא ביד.” עונה חברו.
"מה, אתה דפוק?”
"בא לי, אף פעם לא ראיתי משהו כזה.”
"אוה, אלוהים…” היא נאנקת, לבה לוהטת שוצפת בין רגליה. “זה יותר מדי…די…”
"את הולכת לגמור שוב?” הוא שואל אותה, ידיו משוטטות על גופה באדנות, צובטות פטמות, מלטפות דגדגן, שורטות עורף. “את הולכת לגמור שוב כשגברים זרים מאוננים מולך?”
"אוה…” היא זועקת ונרעדת, ידיה אוחזות בעוצמה במראות בעודה נדפקת מאחור. “הנה זה…יותר מדי…חזק…הנה…הווו…”
"אוקיי, גם אני.” אומר הקול השני ובאפלולית נשמעים קול רוכסן נפתח ובד מופשל. אך היא אדישה כרגע לגמרי לסובבים אותה וקריאותיה הגבוהות, מעורבבות בשברי מלים מרוסקות וחסרות פשר מבהירים שהיא נמצאת כרגע במקום אחר, גבוה ובוהק יותר.
הוא עומד לגמור ולפתע מתעורר שרון, מושפל ונקמני.
"לא אוהבת בירה? האמת שגם אני.” הוא אמר לה, קטן ונבוך.
“רוצה משהו אחר?”
"אני רוצה שתעוף מכאן.” היא אמרה לו בקור. בגועל. כאילו הוא זבוב שנחת לה על הקינוח.
אז עכשיו היא לא כל כך קרה ומתוחכמת, מסתתרת מאחורי עשן הסיגריה שלה והפוני שלה. עכשיו היא סתם בחורה חצי עירומה שגונחת וזועקת במגרש חניה אחרי שאבנר הביא אותה להיות סמרטוטה חרמנית. עכשיו הוא הולך לגמור לה בפה כמו שרואים בסרטים.
הוא יודע שזה לא משהו שאבנר עושה אבל לא אכפת בכלל. ידיו אוחזת בצווארה והוא הודף אותה מטה, על ברכיה, בעודה נאנחת ומתנשפת. היא כל כך המומה ומרוגשת שהיא בקושי מבינה מה קורה ורק כורעת על הכורכר, מתאמצת להיאחז במציאות שכמו נעה בהילוך מהיר סביבה. החלק האבנרי שבו מוחה כאשר הוא תוחב את איברו אל פיה ההמום ומתחיל לאונן אך המחשבה שהוא עומד לגמור בתוך פה אמיתי של בחורה יפה כל כך שולחת אותו אל מעבר לקצה תוך שניות והוא מתחיל לפלוט בפיה.
"הוא גומר לה בפה…” נאנח אחד הצופים שלהם.
"אני מת…” ממלמל השני.
היא מתחילה להתעשת ולנסות להדוף אותו אך הוא אוחז בשיערותיה בעודו גומר בפיה, שפיך פורץ מבין שפתיה, ניגר במורד סנטרה בעודה. מלמוליה הנזעמים עמומים בגלל הזין הגדול שבפיה ואף מילה אמיתית לא בוקעת מבין שפתיה בעודו פולט נתז אחר נתז של זרע לוהט אל פיה.
"יא בן זונה…” היא אומרת כאשר הוא מחליק מפיה בסוף. “חתיכת זבל…איכס…”
"אני יכול לגמור עליה?” שואל לפתע אחד אחד הצופים.
"לא!” היא רושפת אבל שרון, שיכור כוח ונקמה, אוחז בשיערותיה ואומר:
"תפאדל.”
"לא! לא!” היא צועקת כאשר אחד מהם מתקרב אליה ומתחיל לאונן בפראות מול פניה ובתוך כמה שניות עוד נתזי שפיך פוגעים בפניה היפות.
"אני גומר לך על הפרצוף…” נאנח הקול ובעליו ממשיך להשפיך עליה. “זה הדבר…הכי…סקסי…שקרה לי בחיים…”
"איכסה! די, יא דפוקים!” היא מייללת, משתתקת לרגע כאשר נתז לוהט פוגע בעינה.
"זוז, עכשיו תורי!” מתנשף בהתרגשות הצופה השני ונדחף לפנים בעוד חברו זז אחורה ומפנה לו מקום.
"לא! די! תפסיקו עם זה!” היא זועמת, חזרת אונים לנוכח היד החזקה האוחזת בשיערותיה, בעודו מאונן במהירות סנטימטרים מפניה.
"עוד קצת…” הוא אומר בקול גבוה, ידו בוכנה מהירה על איברו באור הקלוש.
"עופו מפה, חתיכת…” ואז פוגע בה עוד נתז שפיך ועוד אחד והיא משתתקת לבסוף, מניחה לו לגמור עליה בעודו מרסס את שיערה, לחייה הימנית, עינה העצומה כבר מקודם ואפה. גם באור החלש קל לראות שאחרי שלושה גברים שהשתמשו בה כמטרת למטווח זרע, פניה מכוסים נוזל ובוהקים.
"יאללה, עופו מכאן.” אומר אבנר.
"תודה.” אומר אחד מהם, תוחב את איברו במהירות למכנסיו.
"חבל על הזמן.” ממלמל השני והם נעלמים.
שרון מרפה משיערותיה ומסתדר בעצמו.
"חתיכת זבל.” היא מסננת ומזדקפת. “חתיכת זבל, אני יהרוג אותך!”
"כן, כן.” אומר שרון ומתרחק ממנה. "לילה טוב.”
הלילה מלטף אותו כאשר הוא מתרחק ממגרש החניה, מוחו מתפוצץ באלף מחשבות, אבל כולן מתנקזות לכיוון אחד: הוא זיין בחורה יפה. מה יפה? מדהימה! והוא נגע לה בכל הגוף: שדיים, כוס, תחת. והיא רצתה אותו, כמה שהיא רצתה אותו. כלומר, היא רצתה את אבנר, אבל זה לא משנה. זה לא משנה כלום. הוא דחף לה אצבעות בפאב וזיין אותה במגרש חניה כמו בסרט. והיא הייתה כל כך יפה! בימים הראשונים הוא רק הציץ אבל עכשיו הוא זיין באמת!
רגליו נושאות אותו מעצמן, אבל לא אכפת לו לאן. ממילא אם ילך לאיבוד פשוט יהפוך לבז או תנשמת ויעוף מעל העיר עד שימצא את ביתו. השעה מאוחרת אבל שרון מרגיש כאילו צהרי היום עכשיו, כאילו הכל זורח לכבודו. בחורות בדרך לבילוי צועדות על המדרכה מולו והוא מחייך אליהן, מרגיש פתאום שהוא יכול לפתות כל אחת מהן או את כולן ביחד והוא מגחך לעברן, גורם להן לצחקק אליו בחזרה. המוסיקה הבוקעת ממכוניות סמוכות היא פסקול החיים שלו, שהפכו פתאום לקליפ מדהים. הוא חי בקליפ. מסוגנן. קצבי. סקסי.
לפתע הוא שומע צעקות אי שם מלפנים ונדרך. אלו זעקות, הוא מבין ומתחיל לרוץ לעבר הקריאות. אנשים רצים ביחד איתו וכאשר הוא עובר את הבלוק ופונה לימין הוא מבין את פשר ההמולה: שריפה פרצה בבניין ואנשים פורצים החוצה בבהלה בעוד להבות ענק לוחכות את הקומה העליונה. אנשים מתגודדים במרחק בטוח, הסקרנים צופים באש כבאטרקציה חינמית אך אלו שרכושם עולה בלהבות חרדים ומבוהלים יותר.
"מישהו קרא למכבי אש?”
"מה עם הזקנים מקומה שש?”
"כולם יצאו?”
"הזקנים מקומה שש! הם בקושי הולכים!”
"מה עם מכבי האש?”
יש זקנים בקומה השישית. הוא מבין. אך מה יעשה?
שרון לא מבזבז זמן ולא מחפש מקום מסתור. ממקום עומדו הוא מדמיין את עצמו לבז ומזנק למעלה, אל שמי הלילה הבוהקים בכתום. בתוך שניות ספורות הוא מגיע אל הקומה השישית ומקיף אותה תוך שהוא מציץ פנימה, תר אחר הדירה הנכונה. יש ארבע דירות בקומה הזאת והוא סורק אותן בזו אחר זו עד שהוא מוצא את הדירה הנכונה. זוג קשישים עומד בחלון, מבוהלים וחסרי אונים והם מחבקים זה את זו לנוכח הלהבות אשר כבר פרצו את דלת הכניסה. הבז חובט באוויר בכנפיו בעודו מייצב את עצמו באוויר החם העולה מלמטה, מנסה לחשוב על פתרון: האש מתקדמת במהירות אל תוך הבית. אין לו הרבה זמן.
הבז דואה אל תוך הדירה מעל ראשיהם של הזקנים אך הללו מבועתים מכדי לשים לב אליו. לאחר שהוא נוחת מהאחוריהם, שרון מדמיין את עצמו לזכר גורילה כסופת גב ואוחז בשני הזקנים מאחור. הם זועקים בבהלה מחודשת לנוכח הזרועות השעירות הלופתות אותם ומנסים להיאבק בו אך הוא חזק מהם כמה מונים ואין לו זמן לבזבז: הוא חייב לצאת מהבניין מהר. הסלון הופך במהירות לגיהנום לוהט והוא מרגיש כאילו הוא בתוך תנור אדיר מימדים.
החוצה דרך החלון הוא לא יכול לצאת איתם לכן הוא מחליט להמר על חדר המדרגות. האש שרפה את דלת הכניסה והוא מדלג בעדה בקפיצה אדירה, משתדל לחוס על זוג הזקנים כמה שיוכל ולמעט בטלטולים. חדר המדרגות אפוף גם הוא להבות אך הללו מספקות מעט תאורה. ארונות החשמל העשויים עץ בוערים אך המדרגות עצמן עדיין חפות יחסים מאש.
הוא מתחיל לזנק בקפיצות ארוכות מנקודה חשוכת אש אחת לשניה. להבות פורצות מלוחות ארונות החשמל והללו קורסים מדי פעם לידו והוא מנסה להתעלם מהם ולחמוק מהלהבות, מוודא מדי פעם שזוג הזקנים תחת זרועותיו עדיין בחיים. מאזור נקי אחד לשני הוא קופץ, לפעמים מזנק מהמסדרון הישר אל המדרגות היורדות אך לפעמים נאלץ לעבור את כל המסדרון. זעקותיהם של הזקנים הולכות וקלשות והוא אינו יודע אם הם נרגעים או שהעשן ההולך ומתעבה משתק אותם. אין לו זמן לברר.
העשן מתחיל למלא את החלל, חונק את האש אשר סיפקה לו מאור ומסתיר את הדרך. שרון מתקדם עכשיו לאט יותר, מחפש נואשות אחר הכיוון: לאן ממשיך המסדרון, איפה מתחילות המדרגות, היכן הוא יכול לקפוץ מטה. בתוך רגעים האש נעלמת כמעט לחלוטין אך הוא אפוף בענן עשן ללא יכולת למצוא את דרכו. העשן חודר אל ריאותיו, צורב אותו מבפנים וחונק אותו והוא חש בגופות הזקנים תחת זרועותיו רפויות ואילמות. צעדיו קולשים ללא כיוון מוחשי והוא משתעל נואשות, ריאותיו משתוקקות לאוויר אך אין לו מושג לאן ללכת.
רגליו כושלות לפתע במדרגות לא צפויות והוא נופל ארצה, הזקנים איתו. בעודו נאבק לקום, הוא מבין במוחו המתערפל שנפל על מעט מדרגות, לא יותר משלוש או ארבע. זהו לא עוד גרם מדרגות פנימי כי אם חדר המדרגות עצמו. הכניסה לא יכולה להיות רחוקה.
ברגליים רועדות הוא כושל בעשן, מחפש בעיניים דומעות משהו שיעיד על הדרך החוצה. הוא נע לכיוון צללים מאכזבים המתגלים בקירות ומנחש את דרכו לפינות בהן היה כבר, האוויר הולך ואוזל מריאותיו והתקווה מתפוגגת בלבו.
ואז הוא בחוץ. פתאום הוא מוצא את עצמו מחוץ לבנין, אוויר הלילה מטהר במהירות את ריאותיו. עשרות סקרנים מבחינים במחזה המוזר של הגורילה הסוחבת קשישים תחת זרועותיה אך הוא מתעלם מהם כרגע ורק מתרחק מהבניין הלוהט, תר אחר מקום להוריד בו את זוג הזקנים. הוא מוצא מקום כזה בחניית הבניין ואז מניח אותם בזהירות ארצה.
הוא מתרחק מהבניין, בריצה קופית שפופה, וקריאות סקרנים נשמעות מאחוריו והוא ממהר לחמוק מהמקום. כאשר הוא רחוק מספיק הוא חוזר לדמותו המקורית, המאמץ על שמירה על דמות אחרת מרגיש לו פתאום כמו להחזיק את הראש מתחת למים. מאחור עוד נשמעות ניידות ומהומה והוא רק רוצה להתרחק משם כבר.
עכשיו כאשר הוא רחוק מהסכנה, הוא מתחיל לרעוד פתאום כאשר הוא מבין כמה קרוב היה אל המוות. עוד כמה רגעים בעשן והוא היה מת. כוחות מיוחדים או לא, לנשום כל יצור חי צריך. התובנה הזו מערערת אותו, מוציאה את הרוח ממפרשיו. אם הוא היה אמור לחוש התעלות על החיים שהציל, הרי שזו טובעת בפחד המוות אשר מציף אותו. הוא כמעט מת. באמת. שיניו מתחילות לנקוש.
הוא רואה פיצוציה מרחוק ומתחיל לפסוע לכיוונה. פיו יבש כמו ערמת נסורת והוא מרגיש שהוא חייב לשתות משהו. עכשיו.
המוכרת היא אישה כבוית עיניים כבת חמישים בעלת שיער דליל וחסר צבע. הוא מזמין לעצמו בקבוק מיץ תפוזים של חצי ליטר ושותה אותה בלגימות מהירות, חש ברעד דולף מגופו עד שהוא שוב רגוע יותר. ועדיין,מחשבותיו נודדות שוב ושוב אל חדר המדרגות אפוף העשן, אל החושך, אל העשן החורך את ריאותיו ואל התובנה האיומה שהוא עומד למות.
לימוזינה עוצרת לפתע בצד הכביש ודלתה נפתחת במהירות. בחור צעיר במשקפיים כהים מזנק החוצה ופוגע בו ושניהם נרתעים לאחור, הבחור מקלל בשפה שלשרון נדרשים כמה רגעים כדי להבין שהיא ספרדית. הבחור ניגש אל הפיצוציה, קונה בקבוק אלכוהול גדול וסיגריות ואז חוזר אל הלימוזינה המתרחקת בשעטה. סקרנותו של שרון גוברת על הפוסט טראומה והוא חומק אל הצללים וכעבור רגע מתעופפת משם תנשמת לבנה.
התנשמת עוקבת ללא קושי אחר הרכב. הלימוזינה מחליקה ברחובות במשך כעשר דקות, עוזבת את אזורי המגורים והבילוי ומתקרבת אל בתי המלון. ה"קראון רויאל" הוא המפואר ביותר מבין אלו והלימוזינה מאטה כאשר היא מתקרבת למפרץ הורדת הנוסעים ושרון רואה שעשרות אנשים מחכים בכניסה למלון.
הלימוזינה נעצרת והבחור שהתנגש בו קודם פורץ החוצה. האנשים, נערות ליתר דיוק, פורצות בצווחות אך אנשי ביטחון מוכנים לכך והם הודפים את הנערות לאחור אך לא בקלות ושרון מופתע מעוצמת המאבק המתפתח בין הנערות למאבטחים המגודלים: את מה שאין למעריצות בממדים, יש להן בלהט וקנאות והמאבטחים נאלצים להתאמץ כדי להגן על הלקוח שלהם. כעבור כמה שניות נעלם הכוכב בין דלתות המלון וההמולה שוככת מעט, אם כי הבנות לא נרגעות אלא מתעלות את המרץ שלהן לטובת קריאה בשמו אותו הן צורחות במלוא גרון.
"דייגו! דייגו! דייגו!”
שרון מופתע מהבגדים אותן לובשות הנערות, במיוחד הצעירות שבהן. חצאיות קצרצרות, שמלות הדוקות ומכנסונים חושפי ישבן. איך הורים מרשים להן לצאת ככה מהבית?
"דייגו תעשה לי ילד!”
"דייגו אני רוצה לעלות למעלה!”
"דייגו, אני שלך! כל הלילה!”
תוכנית מתחילה להתרקם במוחו של שרון והוא עף אל מגרש החניה, מוצא שם את הלימוזינה. הנהג עומד, שעון על מכסה המנוע, מעשן ומשוחח בטלפון. שרון מדמיין את עצמו לדייגו וניגש אליו, טופח על כתפו.
"וואו, חשבתי שהלכת לישון.” אומר הנהג בספרדית ושרון מבין שהוא מבין את שפתו. זה הנהג הקבוע שלו, הוא יודע. ארמנד שמו.
"לא, אני רוצה לצאת לעוד סיבוב.” והאופן שבוא הוא הוגה את המילה סיבוב גורמת לארמנד לגחך.
"חמות הצ'יקיטות הישראליות, כן?”
דייגו מחייך אליו בחזרה.
"תשאיר את הדלת האחורית פתוחה.”
"כמו תמיד. ז'אן כבר מצא לך כמה?”
"יהיה בסדר.” אומר דייגו וחוזר אל הנערות, הופך לשרון בדרך. שרון זה טוב, אף אחד לא שם לב לשרון, אף אחד לא זוכר אותו. חלק מהמעריצות הן ילדות ממש והמבוגרות בינהן בנות שלושים פלוס אבל עיניו של שרון מתמגנטות אל אחת מהם. היא גבוהה ורזה יחסית לגילה והיא לובשת מכנסי ג'ינס נמוכים להפליא החושפים את חלקו העליון של ישבנה הבהיר ותחתוני חוטיני. היא עומדת ליד חברתה ושתיהן צועקות במלוא גרון את שמו של דייגו, מתלהבות וקופצות. בעולם שבו בנות ארבע עשרה מתאמצות להיראות כבנות ארבעים ובנות ארבעים מתאמצות להיראות כמו בנות ארבע עשרה, קשה לדעת בנות כמה הן באמת והאמת היא ששרון כרגע גם לא רוצה לדעת.
שרון ניגש אל הגבוהה מבין השתיים ונוגע בכתפה והיא מסתובבת, מופתעת. הוא רומז לה להתקרב והולך אחורה.
"את רוצה לפגוש את דייגו?” הוא שואל בשקט.
"כן!!!” היא צועקת והוא מקרב אצבע אל שפתיו.
"ששש…”
"כן!” היא לוחשת בהתרגשות. “כן, בָקשה! אני יעשה הכל!”
"בסדר. יש לימוזינה במגרש החניה. הדלת האחורית פתוחה. לכי לשם ותחכי, דייגו יגיע.”
"חברה שלי יכולה לבוא גם? פליז?”
חברתה מלאה ונמוכה יותר והיא לובשת שמלת פסים לבנה והדוקה המגיעה ישר מתחת לישבנה. למה לא? חושב לעצמו שרון. אם כבר לחגוג את הישארותו החיים, אז עד הסוף.
"כן, אבל תעשו את זה בשקט, בלי שהאחרות ישימו לב.”
"יש! יש! יש!” היא לוחשת וממהרת אל חברתה. שרון צופה בה אומרת משהו באוזנה והשנייה מסתובבת ומביטה בו בעיניים עגולות ואז מתחילה לקפוץ בהתרגשות אך חברתה מתרה בי והיא נעצרת. השתיים חומקות מההמון וממהרות אל מגרש החנייה ושרון הולך אחריהן באטיות, מדמיין את עצמו דייגו כאשר הוא לבדו במגרש החניה.
"ערב טוב, בנות.” הוא אומר באנגלית במבטא ספרדי כאשר הוא מציץ אל חלל הלימוזינה.
"דייגו!” קוראת הנמוכה.
"דייגו, אני מתה עלייך! אני חולה עלייך!” אומרת הגבוהה בעברית.
הוא נכנס פנימה ומתיישב בין הבנות. סגירת הדלת מאותתת לארמנד שהוא בפנים והלימוזינה מתחילה לנסוע.
"דייגו.” הוא מגיש את ידו לגבוהה מבין השתיים והיא מצחקקת בהתרגשות.
"עירית.” היא אומרת.
"דייגו.” הוא מגיש את ידו לשנייה.
"מעיין.” היא מצחקקת ושרון שוב לא רוצה לדעת בנות כמה הן.
"בנות כמה אתן?” הוא שואל בכל זאת.
"א…” מתחילה עירית לומר אך מעיין מתפרצת לדבריה ויורה: “שמונה עשרה!”
"מעיין?!” רושפת עירית בעברית.
"שתקי, יא סתומה.” מסננת מעיין. “שמונה עשרה. שתינו.” היא אומרת שוב, באנגלית, ומביטה בחברתה במבט חודר.
עירית מהנהנת לבסוף.
"שמונה עשרה.” היא אומרת גם.
"רוצות לשתות?” שואל דייגו, מתעלם מהדרמה בינהן.
"כן בבקשה.” אומרת מעיין, מסתבכת קצת עם האנגלית.
הידע שבגוף הזה אומר לו איפה נמצא ארון המשקאות של הלימוזינה והוא שולף בקבוק שמפנייה ושלוש כוסות. הוא פותח את הבקבוק ומוזג לשלושתם ואומר:
"לחיים!” בעברית במבטא ספרדי והן מקישות את כוסותיהן בשלו ומצחקקות "לחיים" בהתרגשות.
"אני לא מאמינה!” ממלמלת עירית ולוגמת מהשמפניה.
"אני מתה!” אומרת מעיין.
"מדגדג?” שואל דייגו בחיוך למראה עירית המעווה את אפה.
"קצת.”
"את אורחת שלי, את צריכה לגמור הכל.” הוא אומר. “כמו החברה שלך.”
"קדימה.” מעודדת אותה מעיין. “זה ממש טעים.”
עירית גומרת את תכולת כוסה והוא ממלא להן כוס נוספת. ואחריה עוד אחת. עשר דקות אחר כך חלל הלימוזינה מתמלא בצחוק ושירים בספרדית, שירים מהתוכנית שהן מעריצות כל כך.
"את חייבת להיות שלי, מיה אמור.” הוא אומר ומנשק את ידה של מעיין המצחקקת. נשיקותיו עולות במעלה ידה, מכף היד, דרך המרפק אל הכתף עד שהוא מנשק את לחייה.
"אני מתה.” היא אומרת ומפנה אליו בטבעיות את פניה והם מתנשקים, נשיקה מתונה בהתחלה, על השפתיים, אך הוא מרשה לעצמו יותר ולשונו פולשת אל פיה של הצעירה. לרגע היא מתבלבלת אך לאחר מכן לשונה מוצאת את לשונו והן מתלטפות זו מול זו בפיות משתוקקים.
"עכשיו תורי.” אומרת עירית באנגלית ומחבקת את אלילה מאחור, ההתרגשות והאלכוהול מכבים את ביישנותה.
דייגו נפנה אליה ומתנשק גם איתה והיא עדינה יותר ממעיין אך גם סוערת ממנה, מרוגשת יותר. מעיין נשענת לאחור וממלמלת "אני מתה… אני בגן עדן…” אך תשומת ליבו נתונה עכשיו לנערה הגבעולית אשר בזרועותיו. ידיו מלטפות את גווה בעודם מתנשקים בלהט וכעבור כמה רגעים הוא מרשה לעצמו לעבור מצלעותיה אל קדמת חזה ואל שדיה הקטנים. היא מתנשפת בפיו כאשר ידו מתירה את כפתורי חולצתה העליונים ומוצאת את חזה עירום. לשונו מוצאת פטמה זקורה ומלקקת אותה והיא נאנחת בקול.
"מה הוא עושה לך?” שואלת מעיין בתדהמה, מציצה בהם מאחור.
"זה מדאים…” מתנשפת עירית. “זה הדבר הכי מדאים שקרה לי בחיים. אני מאוהבת.”
הוא מנצל את ההצלחה שלו ומניח יד בין ירכיה לבושות הג'ינס, אצבעו האמצעית מזדקרת כדי ללחוץ על מפשעתה, לשונו חוזרת להפנט את פטמתה.
"זה מדאים…אני מתה…” היא נאנחת. “זה דייגו…והוא נוגע לי…”
"יו, הוא נוגע לך…בכוס…” מלמלת מעיין בהלם, שעונה מבלי משים על דייגו.
"זה הדבר הכי מדאים בעולם…דייגו…אני מתעלפת…אני מתה…” נאנחת עירית כאשר לשונו מלקקת את פטמתה ומוצצת אותה, אצבעו לוחצת בתנועות קבועות אך נחושות על מפשעתה הלוהטת כבר מתחת לג'ינס.
מעיין נשענת עליו מאחור ובתצוגה מרשימה של קואורדינציה הוא שולח את ידו לאחור אל בין רגליה, מחליק בתוך שניות אל מתחת לשמלה ההדוקה שלה. הוא שומע אותה משתנקת בתדהמה כאשר אצבעותיו נוגעות בבד התחתונים שלה, מוצאות אותו רטוב.
"הוא נוגע לי בכּוּס!” צווחת מעיין בהתרגשות. “אמא'לה, אני מתה! דייגו נוגע לי בכּוּס!”
"גם לי!” מתלהבת עירית. “דייגו, איי לאב יו!”
"ריתי, הוא הכניס לי יד מתחת לתחתונים…הוא נוגע לי בכּוּס…”
"אני חושבת שאני גומרת…” אומרת לפתע עירית בקול גבוה ומוזר ומביטה בו בפליאה ילדותית, אצבעו מרעידה את מפשעתה הרטובה. היא נועצת בו עיניים כחולות וגופה מתחיל לרעוד בעודה ממלמלת: “אוי…אלוהים…אני חושבת שאני…אוי, זה מדאים מדאים מדאים מדאים דייגו איי לאב יו פוראבר…דייגו…אפחד לא יאמין לי…דייגו אני חולה עלייך…דייגו!”
"גמנייי…" נאנחת מעיין מאחור ומחבקת אותו, מתרפקת עליו בעודו מאונן לה. ידה מוצאת את זו של חברתה והן משלבות אצבעות, שני קליעים הנורים לעבר השמש בתותח של אקסטזה.
הוא מניח להן לגמור ברעידות, אנחות נרגשות ודמעות ואז הן נשפכות לאחור על מושבי הלימוזינה הרכים.
"וואו, זה היה מדהים.” אומרת עירית באנגלית. “תודה, דייגו!”
"אין בעד מה.” הוא מחייך וניגש אל ארון המשקאות למזוג להן עוד שמפניה.
"אני מתה למצוץ לו 'תזיין…” מצחקקת מעיין בעברית.
"די!” נוזפת בה עירית, יותר מרוגשת מאשר מבוהלת.
"זה לא ביגי. כבר מצצתי לכמה בנים.”
"באמת? מצצת כבר?” לוחשת עירית בהשתאות.
"ברור. כבר כשלמדנו ב'ביאליק'.”
"למי?”
"לחבר שלי. תום. והיו עוד כמה. את לא?”
"מהפתום?” נעלבת עירית, עיניה בורקות בהתרגשות. “רק הבאתי ביד לרוי מהכיתה שלי, כי הוא חמוד. אבל למצוץ?”
"זה לא סתם מישו יא דפוקה! זה דייגו!” נאנחת מעיין בערגה. “מתה למצוץ לו. מתה, מתה, מתה…”
הוא חוזר אליהן ומגיש להן את השמפניה, לכאורה חירש לדבריהן.
"לחיים!” הוא אומר בעברית במבטא ספרדי כבד.
"לחיים!”
"לחיים!”
שלוש כוסות נוקשות בצלצול עדין והן ממהרות לכלות את האלכוהול, מרוגשות ונסערות. לימוזינה, דייגו, אלכוהול, דייגו, סקס, דייגו. הכל קורה כל כך מהר עבורן שהן פשוט זורמות עם זה, מצחקקות וחסרות דאגה.
הוא מניח את ידה של מעיין על זקפתו ולמרות רהב דבריה הקודמים היא מביטה בעירית בהפתעה, פוערת את עיניה הגדולות בבהלה כמעט. דייגו מחייך אליה באישור, חיוך בוגר, ממתיק סוד. היא תהיה מיוחדת אם תפתח את רוכסן מכנסיו. היא תהיה בוגרת. היא תהיה שלו, של דייגו. עירית מביטה בה בעיניים כחולות וגדולות אך לא אומרת דבר, שותה בצמא את המתרחש.
רגע ההיסוס של מעיין נעלם והיא שולחת אצבעות צעירות אל חזית מכנסיו של דייגו. היא מעיפה עוד מבט מהסס אל עירית וזו מלקקת את שפתיה, ההתרגשות בעיניה מדרבנת את מעיין. אצבעותיה אוחזות ברוכסן המכנסיים של כוכב הנוער והיא מובילה אותו למטה בנחישות מפתיעה. שתי הבנות משתנקות בהתרגשות כאשר תחתוניו השחורים מבצבצים מתחת לג'ינס ומעיין מפתיעה אותו, אולי גם את עצמה, כאשר היא שולחת יד ומפשילה באומץ את תחתוניו, חושפת את זקפתו.
שתיהן מתנשפות ביחד, באורח קומי כמעט. הן מביטות בזין הזקור אשר בידה של מעיין, מבטיהן בולעים את אורכו ועוביו, צבע העור והמרקם המוזר, שונה כל כך מכל מה שהכירו על אנטומיה אנושית עד כאן.
"הוא הרבה יותר גדול משל תום.” ממלמלת מעיין.
"וגם משל רוי.” אומרת עירית בצרידות. “תנשקי אותו.” היא מוסיפה.
"אמא'לה.” אומרת מעיין בקול קטן.
דייגו מניח יד אבהית אל ראשה המתולתל של מעיין ומחייך אליה. הוא מלטף את שיערותיה במשך מספר רגעים עד שהיא נרגעת.
"אמא'לה…” היא אומרת ואז מקרבת את ראשה אל ראש הזין וברגע הבא שפתיה הצעירות עוטפות אותו, פיה חם ורטוב.
——
לפרק הבא