מלחמות האלים: פרק ג' – דברים זזים

לפרק הקודם
————–
"די, נו. לא כאן.” ממלמלת האמא שחורת השיער ומביטה סביב במבוכה. למטה במגרש הכדורגל משחקים הילדים והטריבונות מאוכלסות בעיקר באמהות אשר צופות
בהם בשעמום, מרכלות ומשחקות בטלפונים מתקדמים.
"אז איפה, שרי?” שואלת הג'ינג'ית.
"אני לא יודעת, לא כאן…אוי אלוהים…” שרי שחורת השיער נאנחת כאשר ידה של ורד מחליקה אל מתחת לשמלתה. שרי סוגרת את רגליה במחאה סמלית אך שרון מבחין שידה של ורד נעה מתחת לבד השמלה, תנועותיה קטנות אך ברורות.
"יתפסו אותנו, נו…” גונחת שרי ונושכת את שפתיה. “זה בעייתי כאן, ורד…”
לפתע רץ זאטוט אדמוני לבוש מדי הספורט מכיוון הדשא ונעצר בתחתית הטריבונות, והג'ינג'ית ומחליקה בקור רוח את ידה אל מחוץ לשמלתה של רעותה.
"אמא, ראית?” הוא קורא בגאווה. “הכנסתי גול לנדב!”
"כל הכבוד!” עונה ורד. “רוץ מהר, שתוכל להכניס עוד אחד!”
"ביי!” הוא צועק וחוזר אל שאר הילדים.
ורד מוודאת שאיש מההורים האחרים לא מביט בהן ואז מלקקת את צווארה של שרי, עולה למעלה עד שלשונה מגיעה לאוזנה. שרי מטה אליה את ראשה בכניעה, רגליה נפתחת לקראת ידה של ורד המחליקה שוב מתחת לבד שמלתה.
"די, נו…מישהו יראה אותנו…” היא ממלמלת, נושכת את שפתה התחתונה. “בואי אלי מחר בבוקר…אחרי שנשלח את הילדים לבית ספר…”
"לא בבוקר.” תובעת ורד ומלקקת את אזנה של האם השנייה. “עכשיו. בואי.”
"לאן?” נזעקת שרי בשקט ושוב מביטה סביב.
ורד קמה ולוקחת את ידה ושתי האמהות יורדות מהטריבונה בשלווה מעושה. הן הולכות אל מאחורי הטריבונות ושם מבחין שרון בדלת קטנה המובילה אל מבנה הטריבונות, כנראה כניסה המשמשת לתחזוקה של המושבים או אולי מחסן קטן.
"מה זה?” שואלת שרי בחשש ומביטה סביב.
"כנסי כבר, לפני שאני מפשיטה אותך כאן.” אומרת ורד ומרימה את שמלתה של שרי. שרי צווחת ומצחקקת ושתי הנשים מתגנבות פנימה ושרון, חתול שחור, מתגנב אחריהן.
החלל מורכב מקורות שעליהן מורכבים המושבים ושרי מביטה בהם בחשש כאשר היא מבינה שנעליים שהן רואות שייכות להורים האחרים היושבים כמה מטרים מעל ראשיהן.
"ששש…” מחייכת ורד ומצמידה אצבע לשפתיה.
מספר מזרונים נערמים בצד וורד לוקחת שניים ומסדרת להן מזרון. לאחר מכן היא מפשילה את מכנסי הטייץ והתחתונים שלה עד הברכיים ונעמדת על ברכיה, מפנה ישבן חטוב לעבר שרי, טוסיק שזוף וזהוב אשר במרכזו פס שיזוף צר החושף עור בהיר סביב חריץ ישבנה.
"קדימה, את יודעת מה אני אוהבת.” היא אומרת בשקט.
"את משוגעת.” לוחשת שרי וכורעת על המזרונים. היא מדדה על ברכיה לעבר ורד ואז קוברת את פניה בישבנה ומתחילה ללקק אותה מאחור.
"כן…” נאנחת ורד, נשענת על המזרונים. “תלקקי לי את הכּוּס, מאמי.”
פניה של שרי נקברים לחלוטין בין פלחי ישבנה של ורד והיא מניעה את ראשה מצד לצד בעודה מלקקת ערוות האישה השנייה. ורד משלבת את ידיה ומניחה עליהן את ראשה, מחייכת לעצמה בעונג.
"כן…בדיוק ככה…הייתי צריכה את לשון הקסם שלך שם…”
ורד שולחת יד בין רגליה ומתחילה לאונן לעצמה באטיות, מגרגרת בקול עמוק וגרוני.
"ששש…” לוחשת שרי אך ורד שולחת יד אל תלתליה השחורים ודוחפת את ראשה של רעותה בחזרה אל בין פלחי עכוזיה.
"הלשון שלך צריכה לעשות עכשיו רק דבר אחד, מותק. וזה ללקק לי ת'כּוּס.”
פיה של שרי מלא עכשיו בערווה ג'ינג'ית והיא אינה מדברת אלא משתמשת בלשונה כדי לענג את הערווה האדמונית ואגרופה של ורד נשלח עכשיו אל פיה, לסכור מעט את אנחותיה הרכות.
"כן,מותק…” היא נאנחת בשקט, אגרופה בין שיניה. “תני לי שם…עם הלשון המדהימה שלך…כן…הנה אני באה…הנה אני…אוה…” גופה של ורד מזדעזע והיא שולחת יד אל ראשה של שרי, תוחבת את הראש המתולתל בכוח אל ערוותה. “הנה…שרי…הנה…אוה…”
כעבור כמה שניות היא נרגעת ומסתובבת אל האם השנייה, הכורעת תחתיה. היא כורעת מולה ומקרבת את פניה אל אלו של שרי והן מתנשקות נשיקה עמוקה ולוהטת.
"אני מתה על הטעם של הכּוּס שלי בפה שלך.” היא נאנחת ומזדקפת, פושטת לחלוטין את מכנסיה.
"מה את עושה?” שואלת שרי בחשש.
"מתי נגמר האימון?”
"עוד עשרים דקות.”
"מספיק זמן.” היא קובעת. “תשכבי על הגב.”
"לא, את מגזימה, ורד!”
"תשכבי כבר.”
"השתגעת לגמרי, תאמיני לי.” אומרת שרי ונשכבת על הגב. ורד כורעת מעליה והפוך בתנוחת ששים ותשע, ערוותה העירומה מעל פניה של שרי, ומפשילה את שמלתה למעלה, חושפת תחתוני משי צהבהבים עם מלמלה.
"חולה על הלנז'רי שלך, בייב.” אומרת ורד ופושטת את תחתוניה של שרי בזהירות, חושפת משולש ערווה שחור וסמיך. היא מתחילה לנשק את ירכיה וזו מפשקת אותן בהזמנה, מתנשפת בהתרגשות כאשר פיה של ורד מנמיך אל עבר ערוותה. ורד מחליקה את ידיה מתחת לירכיה של שרי, אצבעותיה מפשקות אותה והיא מתחילה ללחך את ערוותה הסמיכה, התלתלים האדמוניים מכסים את מפשעתה של שרי. שרי מצידה הודפת בעדינות את ישבנה של ורד כלפי מטה עד שהערווה האדמונית מגיעה אל פיה ואז היא חורצת לשון ומתחילה ללקק את החריץ שבין השפתיים התפוחות, סוחטת אנחת עונג מורד.
ורד מניחה את אצבעה האמצעית על פי הטבעת של שרי ומתחילה לסובב אותה בתנועה מעגלית ושרי נאנקת בפה מלא תלתלי כּוּס אדמונים.
"את אוהבת את זה, הא?” שואלת ורד בשקט, אצבעה ממשיכה להתוות מעגל סביב החור הביישן של שרי.
"כן.” ממלמלת שרי, ראשה שעון לאחור.
"מה את אוהבת?”
"שאת נוגעת לי בתחת…”
"רק נוגעת?”
"לא…הו…” נאנקת שרי. “לא רק נוגעת…”
"אז מה? תגידי את זה.”
"אני…אני אוהבת שאת מזיינת אותי בתחת עם הסטראפ און שלך…”
"בדיוק…את זוכרת את הפעם האחרונה שזיינתי אותך בתחת?”
"הו!” נאנקת שרי.
"זה היה 'כן'?”
"כן…”
"תספרי לי על זה.” תובעת ורד.
"הו!”
"את מתחרמנת מלהיזכר בזה?”
"כן…”
"קדימה, את יודעת שאת רוצה לספר לי.”
"היינו…” מתנשפת שרי כאשר אצבעה של ורד מחליקה בעדינות לחור הקטן שלה, הרטוב עכשיו ממצי הריגוש של ערוותה. “היינו בבריתה של רונית ועמי…ואז…הוי…זה כל כך מרגש אותי…ואז הלכתי לשירותים…ואז…כשיצאתי…הו…כשיצאתי חיכית לי שם…בשירותי הנשים…וראיתי את המבט שלך…אני ידעתי…”
"מה ידעת?”
"שאת הולכת לזיין אותי…”
איפה?”
"בתחת. ידעתי שאת הולכת לזיין אותי בתחת…וזה היה כל כך מרגש וכל כך מפחיד…ואמרתי לך שאת משוגעת ושאין מצב. אבל את הוצאת את הסטראפ און מהתיק ודחפת אותי בחזרה לתא ואמרת לי להיות בשקט…הו אלוהים…”
"ומה אז?”
"הו…הו…את דחפת אותי למטה…ונשענתי על המיכל של המים של האסלה…ואת…הפשלת לי את השמלה למעלה והורדת לי את התחתונים…הייתי כל כך מרוגשת…הברכיים רעדו לי…הו, זה היה כל כך…ואז שמעתי אותך מתעסקת איתו…חוגרת אותו ואני רטובה כל כך ומתרגשת…ואני חושבת בחוץ נמצאים אריק וחיים וריקי וכולם ואני ככה בשירותים של האולם שמחות עם החצאית למעלה והתחתונים למעלה ואז הרגשתי אותו שמה…
"איפה זה שמה?”
"הו! בתחת שלי…ואז… ואז דחפת…הו…אל תפסיקי…ואז התחלת לזיין אותי בתחת…הו…הו…וכולם בחוץ…ואני מזדיינת בתחת בשירותים איתך…הו…הו…הוו…”
ברגעים הבאים מענגות שתי האמהות זו את זו בלשונות זריזות ואצבעות חרוצות ושתיהן מספיקות להתפוצץ בשיא חרישי של התנשפויות, אנחות רכות וצחקוקים היסטריים. לבסוף מחליט שרון שראה מספיק וחומק החוצה.
בדרך הביתה הוא משעשע את עצמו בהחלפת צורה. מחתול הוא הופך לכלב, כלב רחוב, צ'יוואווה, פיט בול ודני ענק. הטלאי לא עובד בצורה שרירותית, הוא מבין בעודו פוסע ברחוב צדדי בצורת חמור. הראיה שלו, לדוגמא, לעולם אינה גרועה מזו של אדם. כאשר הוא כלב הוא לא מקבל ראיה בשחור ולבן אלא ראייה אנושית אך כאשר הוא נץ, הוא כן מקבל עיניים חדות. עם התובנה הזו מגיעה תובנה אחרת, נעימה פחות: הטלאי הזה שניתן לו הוא לא איזה טריק, איזה גאדג'ט מגניב מהעתיד שבא לעשות דברים נחמדים אלא כלי עבודה המתוכנן ליעילות המירבית. השאלה היא רק מה המטרה הסופית של הטלאי הזה ולמה ניתן לו?
הוא מגיע הביתה ועולה במדרגות. במסדרון עוברת מולו השכנה שגרה בקומה שלו בקצה המסדרון, זה שכתוב על דלתו רק 'זונשטיין'. שרון נד לה בנימוס ונכנס הביתה.
הוא נזכר לפתע ברעב שתקף אותו בלילה וניגש אל המקרר. כן, המקרר באמת נראה כאילו התנפל עליו דוב. המחשבה על אוכל מעוררת בו רעב והוא ניגש להכין לו משהו לאכול. הוא שובר ביצה למחבת אך מבין פתאום שהוא צריך יותר לכן הוא שובר ביצה נוספת ועוד אחת ולבסוף ארבע ביצים מצטופפות על המחבט בעוד הרעב מתנפח בבטנו כמו הר געש. במהירות הוא חותך לעצמו סלט בקוביות גדולות ומגושמות של חצאי הירקות שנותרו מהזלילה הלילית שלו, מעיף שתי פרוסות לטוסטר ומוציא את כל הגבינות שנותרו, חלקן כבר פגות תוקף לפני שבועיים.
הרעב מתפרץ בו עכשיו, בהיר וצורב וחסר מעצורים ושרון מעיף את הביצים לצלחת וטורף את כולן, אחר כך מסתער על הסלט. הטוסטר קופץ ושרון שופך קופסת קוטג' על אחת הפרוסות, הופך אותה לכריך בעזרת הפרוסה השנייה ואוכל את הכל בעודו מזין שתי פרוסות נוספות לטוסטר, כמו חייל השומר על מחסניות מלאות בהפוגות בקרב. ברבע השעה הקרובה הוא מכלה את כיכר הלחם ואת מה שנשאר במקרר כאשר את הפרוסות האחרונות הוא אוכל קפואות למחצה. לבסוף הוא מרגיש רווחה וניגש לסלון, מתיישב בכבדות על הספה.
הרעב המטורף הזה הוא כנראה עוד אפקט של מצבו החדש, מבין שרון. שינויי הצורה האלה גובים מחיר מגופו האמיתי. הוא מפעיל את הטלוויזיה ובוהה בחדשות, עייף מהיום שלו. לא קל לו להיות שרון בדרך כלל, אז שרון שהוא גם קונדור/בז/חתול/כלב זה מעייף פי כמה. אמא שלו מתקשרת מאוחר יותר, טורדנית ומשועממת כמו תמיד בחמש השנים האחרונות מאז שנפטר אביו. איך הייתה הפשטידה? מצוינת. יופי, אני אכין לך עוד. איך בעבודה? דיברת עם עלמה? היא לא שונאת אותך, אתם פשוט מאוד שונים. אחרי עוד רבע שעה של "כן…כן…טוב, אז…כן…לא יצא לי…מחר…כן…טוב…אני צריך לזוז…כן…אז יאללה…” נגמרת השיחה. תשוש, שרון גורר את עצמו אל המקלחת ומפעיל את המים.
כאשר הוא מתעורר, בחוץ עוד חושך והרעב שוב בוער בבטנו, גועש בעורקיו. הוא מרגיש כאילו הוא טובע כאשר הוא ממהר אל המקרר אך הוא יודע את התשובה האיומה עוד לפני שהוא פותח את המקרר: הוא גמר את כל האוכל אתמול וכעת אין לו כלום.
שרון פותח את הארונות שלו אך רובם ריקים. הוא מוצא חבילת פסטה ומתחיל לאכול את האטריות הקשות, שובר אותן בשיניים נואשות, אך כאשר הוא גומר את החבילה הוא עדיין מוטרף רעב.
הוא יוצא מהדירה, לבוש במכנסי התעמלות, חולצת טי וכפכפים. דלתו של אבנר נמצאת מול שלו והוא דופק עליה בעוז שלוש פעמים. הוא מחכה אך לא קורה כלום והוא דופק בשנית. שום דבר.
מה יעשה? הרעב מכאיב לו כל כך עד שהוא כמעט בוכה? למה היה מטומטם כל כך ולא קנה אוכל, זה לא היה הבולמוס הראשון. בקצה המסדרון יש הדלת של 'זונשטיין' והוא דופק עליה מבלי לחשוב, דמעות בעיניו, אש יוקדת בבטנו.
אור נדלק מתוך הדירה והוא דופק שוב, הפעם בצורה עדינה יותר.
"מי זה?” נשמע קול נשי מבפנים.
"שרון…השכן שלך…” הוא אומר ואור נדלק בחדר המדרגות.
הדלת נפתחת עם שרשרת והבחורה מציצה מבפנים:
"הכל בסדר?” היא שואלת.
"כן…אני…יש לי בעיה…רפואית…יש לך אוכל, אני חייב לאכול משהו…”
"אתה…על סמים?”
"אני?” הוא כמעט צוחק. “בחיים לא נגעתי בסמים. זה מפחיד אותי. יש לי בעיה רפואית, אני חייב לאכול משהו והמקרר שלי ריק. בבקשה, אני חייב לאכול משהו.”
היא נותנת בו עוד מבט בוחן אחד ואז מתרצה ופותחת את הדלת.
"בוא, אוכל זה לא בדיוק משהו שחסר לי.”
לבושה בתחתונים וחולצה גדולה, היא מובילה אותו אל שולחן אוכל קטן במטבח והוא כמעט בוכה מהתרגשות כאשר היא מוציאה מגש פשטידה גדול מהמקרר.
"לא, לא צריך לחמם!” הוא קורא כאשר היא לוקחת את התבנית אל המיקרוגל. “בבקשה! אני אוכל את זה קר! בבקשה!”
"חבל, זה ייקח רק כמה שניות.”
"לא, אני ממש צריך אוכל. אני יכול לאכול את זה קר בבקשה?”
"בסדר.” היא מעקמת את האף ומגישה לו את הפשטידה, סכו"ם וצלחת.
שרון לא משתמש בצלחת ובמקום זה מסתער על התבנית. אילולא נוכחותה היה אוכל בידיים אך שמץ של ריסון עצמי עוד נותר בו והוא מכלה במהירות את הפשטידה בסכין ומזלג, בעודה צופה בו בעיניים עגולות.
"וואו, לא צחקת כשאמרת שיש לך בעיה.” היא אומרת כאשר חצי פשטידה כבר נעלמה. “תרצה עוד משהו? פיצה אולי?”
"בבקשה.” הוא אומר בפה מלא פשטידה והיא קמה אל המקפיא ומפשירה לו פיצה. שרון מבחין במעומעם בישבן מלא המכוסה בתחתונים מהוהים המבצבצים מתחת לחולצת הטי.
"אז, איך קוראים לך?” היא שואלת לקול המהום המיקרו גל.
"שרון. שרון וקנין.” הוא אומר, פיו עמוס.
"אני אדוה לוי. אז מה הבעיה הרפואית שלך?”
"קשה לאבחן.” הוא אומר. “משהו נוירולוגי.”
"זה התחיל אצלך מזמן?”
"לא, לפני כמה ימים. הרופא משפחה נתן לי הפנייה.”
"טוב, גם לי יש בעיית אכילה אבל אצלי זאת לא בעיה נוירולוגית.” היא אומרת. “אני סתם חזירה.”
"טוב, גם אני לא בדיוק דוגמן.”
"גם נכון.” היא מחייכת ומוציאה את הפיצה בעוד שרון גומר לנקות את הפשטידה. בעשר הדקות הבאות הוא מחסל את הפיצה ובין ביס לביס מספר לה מעט על חייו, על משפחתו וקצת על העבודה. היא עצמה גננת ועברה לכאן ממושב ליד אשקלון. יש לה משפחה גדולה במושב והיא מתגעגעת אליה אבל כיף לה לחיות כאן לבד.
הם ממשיכים לשוחח עוד קצת אך ככל שהרעב שלו שוכך, מוזרות הסיטואציה מתגברת בשרון. הוא לא הכיר את אדוה מעבר ל״שלום-שלום״ ולפתע הוא מתדפק על דלתה באמצע הלילה ומתחנן שתתן לו לאכול. המוזרות הופכת למבוכה אשר נוסכת שתיקה מעיקה במטבחה הקטן של אדוה.
״טוב, מאוד מודה לך וממש מצטער על ההפרעה.״ אומר שרון וקם ללכת כאשר השתיקה מתחילה לחדור לעצמותיו כמו קור.
״לא, זה ממש בסדר, לא קרה כלום.״ עונה אדוה, הולכת אחריו במסדרון.
״עד שתהיה לי תשובה מהרופא, כדאי שאני אדאג שהמקרר יהיה מלא.״ הוא אומר ופותח את הדלת.
״זה בסדר, אם אתה נתקע בלי אוכל, אל תהסס לבוא. בכל שעה.״
״תודה.״ הוא אומר ומתרחק במבוכה אל חדר המדרגות.
״היה נעים להכיר.״ היא קוראת אחריו. ״לילה טוב.״
״גם לי. לילה טוב.״
אחרי שדלתה נסגרת נזכר שרון שהשאיר אותה עם הכלים המלוכלכים. לרגע הוא מתכוון לחזור ולדפוק על הדלת אבל אולי היא כבר חזרה למיטה? נבוך וכועס על עצמו הוא חוזר הביתה, מצחצח שיניים וחוזר לישון.
במשרד למחרת הכל כרגיל. רומי לא טורחת לענות לברכת הבוקר טוב שלו, טליה משפילה מבטה במבוכה כאשר הוא עובר לידה במסדרון ושאר אנשי המשרד מתעלמים מקיומו או לכל היותר ממלמלים אישור קלוש לנוכחותו בקרבת המרחב האישי שלהם. עוד יום במשרד. אמנם הוא קיבל לאחרונה כוחות לשינוי צורה אבל בעצם מאז ומעולם הוא דני דין, הילד הבלתי נראה הוא מגחך במרירות לעצמו בעודו פותח את הגיליון האחרון עליו עבד.
לקראת הצהריים נכנסת ירדנה למשרדו וסוגרת את הדלת. היא לובשת חצאית וחולצת כפתורים בצבע ירוק, החצאית חושפת את רגליה החטובות. למרות גילה היא שמורה היטב ורגליה הארוכות לא היו מביישות בחורות אשר גילן מחצית מגילה.
״אהלן.״ היא מחייכת אליו, חושפת שיניים צחורות. ״יש לך דקה?״
״ב…בטח.״ אומר שרון ומזדקף בכיסאו, מנסה להראות ראוי לתשומת הלב הנדירה שלה. מעולם לא חייכה אליו, הוא בטוח.
״דיברתי איתך אתמול על משהו שאני רוצה שתעשה. משהו חשוב.״
״כן.״ מלקק שרון את שפתיו בעצבנות.
ירדנה מגישה לו מתקן מידע נייד.
״יש כאן הצעה שאנחנו עומדים להציע ללקוחות חדשים שלנו. כמה גנרלים מזימבבווה עם גישה ליהלומים. הם רוצים לפתוח עסק לגיטימי באירופה ורוצים שאנחנו נייצג אותם.״
״אוקיי.״
״כאמור, על הנייד הזה יש את ההצעה שלנו. מה שאני רוצה זה שתמצא את המקומות שבהם ניפחנו תעריפים. את המקומות שבהם השארנו את הלקוח חשוף. את כל הלכלוך.״
״למצוא את הלכלוך בהצעה שלנו?״ משתומם שרון.
״בדיוק.״
״אוקיי.״ אומר שרון ולוקח את המתקן הנייד. הוא שולח את ידו כדי לחבר את המתקן למחשב שלו אבל ירדנה אומרת בחדות:
״לא כאן!״
״מה?״
״אל תעבוד על זה כאן, רק בבית. לאף אחד אסור לדעת על העבודה שלך, ברור?״
״אבל חשבתי שהחברה אוסרת…״
״אני החברה!״ היא רושפת. ״אתה לוקח את זה הביתה, עובד על זה בשקט ומדווח רק לי, ברור?״
״כן.״ הוא מהנהן.
״רק לי. בהצלחה.״ היא אומרת ויוצאת מהחדר. שרון כמעט מתפתה להציץ בחומר בכל זאת אך מתגבר על הדחף וחוזר לעבודתו. הוא מוצא עצמו מתרגש, דברים זזים בעבודה סוף סוף! אחרי הרבה זמן מתחילים לשים לב אליו.
————-
פרק ד'