מלחמות האלים: פרק ב' – עם כח גדול

לפרק הקודם
————–
במשרד הכל כרגיל אך שום דבר לא כמו שהיה. רומי לא טורחת להביט בו כאשר הוא חולף, שקועה בשיחה עם אברהם, השותף הבכיר, אך שרון לא חש הפעם את דקירת העלבון הרגילה. כפתור המחיקה במקלדת שלו עדיין תקוע למרות שהגיש בקשה למקלדת חדשה לפני שבוע וירדנה, השותפה הבכירה השנייה החזירה את הדו"ח שלו מלא בהערות בגופן אדום ומרושע אבל שום דבר מזה לא משנה לו. יש לו משהו חדש ומופלא בחיים וכל דבר אחר נראה פתאום קטן ושולי. הוא אפילו לא מתקשר לשגיא לשאול איך היה המשחק אתמול, כפי שהוא עושה תמיד. שגיא שונא ששרון חוקר אותו ככה אחרי שהוא מחמיץ משחק אבל בדרך כלל שרון חייב לדעת מה החמיץ. היום הוא לא מתקשר ולא חושב על זה בכלל.
בעודו עובר על המיילים שלו, מחשבותיו נודדות אל האיש שפגש אתמול בתחנת הרכבת, הזר עם המזוודה. “תוכל לעזור לאנשים" הוא אמר ושרון מתמלא בדמיונות איך יעשה זאת. הוא יוכל להתריע בפני המשטרה על פשע שהוא יראה. יוכל ליפול על שודדים מהשמיים בדמות נץ. אם יהיו לו קשרים טובים עם המשטרה יוכל להסתנן לתוך אירגוני פשע ולהפליל אותם. הוא יוכל לעשות הכל, להיות כל אחד. וואו.
נקישות עקבים נשמעות במסדרון וירדנה מגיעה אל חדרו, לא טורחת לבדוק אם הוא נמצא אם מישהו או משוחח בטלפון. היא מתקרבת לחמישים אך יש לה גוף מצוין מתחת לחליפת הצמר שהיא לובשת. שרון יודע שהיא פעילה בטריאטלונים או משהו והגוף שלה ארוך וגמיש, רגליה חטובות למראה ובטנה שטוחה. שיערה בלונדיני ומגיע עד כתפיה ופניה עדינות ונאות בדרך כלל, אך לא כאשר היא מדברת עם שרון ולא הבוקר.
"ראית את הריג'קטים ששלחתי לך?” היא שואלת בקור.
"כן, אני כבר עובד עליהם.”
"יש לך שעה.” היא אומרת ומסתלקת מחדרו. שרון נאנח, תחושת ההתעלות שלו מתעמעמת. הוא אולי יכול להיות דוב או נץ, אבל להיות מישהו שמדברים אליו יפה כאן במשרד זה עדיין חלום רחוק. הוא מעיף מבט בלוח השעם שלו ובתמונות החיות שהוא מדפיס מהאינטרנט. ברשימת הדברים שעושים אותו לחנון, חוץ מאשר משחקי תפקידים ומשחקי מחשב יש גם תשוקה לחיות בר. לא, חלילה, לצאת לחיק הטבע בשביל לצפות בהן, אבל הוא אוהב לחפש תמונות שלהן במחשב ולקרוא אודותיהן. הוא מתגעגע לשבועות שבילה בגן הזואולוגי כשהיה נער.
הוא גומר את התיקונים תוך שעה ושולח אותו אל ירדנה. כדי לוודא שהיא קיבלה אותו הוא ניגש אל חדרה אך הדלת סגורה. שרון מהסס רגע ואז נוקש על הדלת.
נדמה לו ששמע אותה קוראת לו והוא פותח בזהירות את הדלת. ירדנה עסוקה בשיחת טלפון וכאשר היא מבחינה בו עיניה הכחולות ניצתות בזעם והיא רושפת:
"מה אתה חושב שאתה עושה כאן? מתפרץ ככה בלי לדפוק?”
"אני…” הוא ממלמל. “חשבתי שאמרת 'יבוא'.”
"לא אמרתי שום דבר כזה. צא מכאן מיד.”
שפל רוח מתחיל לחזור שרון אל משרדו. רועי השותף עומד מעל דלפק הקבלה ומקשקש עם רומי הפקידה, נועץ עיניים ללא בושה בחמודותיה המוצגות לו לראווה. עיניו של שרון נמשכות מעצמן אל המחשוף ורומי מסננת בזעם:
"אתה רוצה תמונה?”
"מה?” נבהל שרון. “לא. אני…”
"מה אתה רוצה?”
"אה…” הוא אומר. “רציתי להגיד לך שגנבו לי את הקטנוע אז…אז אני לא יכול לעשות שליחויות. כלומר עד שאני אקנה חדש.”
"בסדר.” היא אומרת לו בקור. “עוד משהו?”
"לא.” אומר שרון ומסתלק אל חדרו.
בצהריים הוא מחליט באופן חריג לצאת לאכול. בדרך כלל הוא מביא מהבית ואוכל בעמדה שלו בשביל לחסוך זמן אבל הבוקר יצא במהירות ושכח להכין לעצמו כריכים. אחרי הכל, לא בכל יום הוא מגיע בטיסה לעבודה.
רועי ושני מתמחים יורדים איתו במעלית לאכול צהריים אבל מלבד מלמולי שלום הם לא פותחים איתו בשיחה, שלא יקבל בטעות את הרושם שהם מזמינים איתו לבוא לאכול איתם צהריים, הוא חושב במרירות. לא שבא לו לאכול איתם, הם תמיד מדברים על כדורגל ומכוניות כמו ילדים בכיתה ז'.
יש דוכן פלאפל לא רחוק מהמשרד ושרון הולך אליו בצעדים כבדים, עייף ורעב ומבואס, בנוהל הרגיל. הוא מזמין לעצמו מנה שווארמה וכאשר הוא גומר אותה הוא מפתיע את עצמו במנה נוספת. מעולם לא אכל כל כך הרבה.
אחרי האוכל הוא מתחיל ללכת ברחוב בחוסר מעש, מוחו ריק ממחשבות. אנשים מתעלמים סביבו ורגליו נושאות אותו לעבר קצה הרחוב, שם לא מחכה דבר מלבד קצה הרחוב, נקודה שרירותית שבה יוכל להסתובב ולחזור בחזרה לעבודה.
לפתע הוא מבחין בהתקהלות המתהווה מול עיניו וכאשר הוא מתקרב הוא רואה שהאנשים מביטים למעלה…
…אל עבר אדם העומד על גג בניין סמוך, שמונה קומות מעל האדמה. האיש עומד על המעקה ומביט למטה ונדמה לשרון שהוא רואה פרצוף רזה ומובס, עטוי זיפים. הוא נותן מבט זריז סביב אך עיני כולם נשואות את האיש בגג ואף אחד לא שם לב לאלמוני שהתכופף בין האנשים ואז נעלם. ברגע הבא מתעופף דרור קטן וחוּם לעבר הגג.
שרון מנפנף בכנפיו ונמצא בערך בחצי הגובה אל האיש כאשר זה מתקרב אל המעקה. שרון מדמיין סנונית ומכה בכנפיו בכוח, סוגר את המרחק אל הקומה השמינית במהירות. הוא כמעט מגיע למעלה כאשר האיש מקבל את ההחלטה ופוסע אל מעבר למעקה, מוכן לקבל את מותו. לרגע שרון רואה את ההשלמה והתבוסה שבעיניו.
הכל קורה מהר כל כך. רגע אחד שרון חש במשב הרוח של האיש הנופל וברגע הבא דמות של קונדור ממלאת את מוחו. הוא מקפל את כנפיו הגדולות וצולל למטה, אוחז בטופריו בכתפו הימנית של האיש כאשר הוא מגיע אליו. הוא מנפנף בכנפיו בפראות אך האיש כבד מדי והם נופלים מטה במהירות. במזל מצליח שרון להדוף את שניהם אל עבר חלון קטן בקומה השלישית ולרגע הנפילה נעצרת. ברגע הבא הם נופלים שוב והנה הם בערימה של גפיים ונוצות על שיח, והמון אנשים מקיף אותם.
שרון נאבק להשתחרר מהשיח ומדדה על רגליים מגושמות על המדרכה, אנשים מביטים בו בתדהמה.
"ראית את זה?”
"השבח לאל!”
"מה זה הנשר הזה?”
"…באמצע העיר?”
"…נס אני אומר לך…”
"הוא חי!”
"זה הנשר הציל אותו!”
שרון קופץ לאוויר ונאבק להמריא אך מתקשה בכך ללא טרמיקה, זרימת אוויר חם שירים אותו למעלה. הוא היה יכול להפוך לציפור עירונית יותר, כמובן, אבל הוא לא רוצה להחליף צורה כאשר כל כך הרבה אנשים מסתכלים. הוא חג באוויר מעל האנשים ומבחין בעיניו החדות באיש הקופץ יוצא מהשיח, מוקף באנשים דואגים.
תחושת התעלות מציפה את שרון והוא דואה בין הבניינים. הוא הציל חיי אדם. הוא חשב מהר, השתמש בכוחות העל שלו והציל חיים. לא משנה מה מקורו של הטלאי הזה ומה המחיר שיצטרך לשלם עליו, זה הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. לרגע הוא ראה באיש הקופץ את עצמו אך עכשיו הוא העוף הדורס הגדול בעולם והוא מתעופף לו בין הבניינים, חופשי וחסר מעצורים.
הוא דואה בין הבניינים, עצים, אנשים ומכוניות מתגמדים מתחתיו. הרוח מחממת את גבו ופורעת בחיבה את נוצות פניו, משל הייתה אמא המלטפת את בנה. עכשיו הוא בנה, למעשה. בן השמיים, שייך לכאן כמו הנשר הראשון והקטן שבדרורים.
כעבור זמן מה הוא מבחין בבית הספר "חומה ומגדל", שם למד לפני בנעוריו ומתחיל להנמיך, מדמיין את עצמו כבז זריז וקטן. בית הספר השתנה בשנים שעברו. סככת האופניים נעלמה, מגרש הכדורסל הזה חדש ומסלול הריצה כבר מכוסה חומר רציני יותר מאשר הכורכר עליו היו מחליקים חדשות לבקרים. שרון מאתר את החלון של כיתתו, ח5 של לפני שנים רבות, ואז נוחת על אדן החלון.
הכיתה אינה ריקה. מורה צעיר יושב מאחורי שולחן ולפניו יושבת תלמידה המביטה בו בבעתה.
"אלכסנדרה, את רוצה להודות עכשיו ולחסוך לי את שלב ההוכחות או שאני אציג לך את מה שאני יודע?” שואל המורה.
"אני…אני לא עשיתי כלום.” עונה התלמידה במבטא רוסי קל. היא לבושה במכנסי ג'ינס קצרים וחולצת טי תכולה עליה מודפס סמל בית הספר. שיערה הבלונדיני קלוע בצמה הנחה על כתפה הימנית, עצמות לחייה גבוהות ועיניה ירוקות. נראה שבדרך כלל יש אש בעיניים אלו, אך כעת הן מתאמצות להסתיר בחרדה על ידי הפגנת אומץ לב קלוש.
המורה מחייך.
"את לא אירגנת שישרפו את הרכב של רבקה שלום, המורה המחנכת שלך? בגלל שהיא העיפה אותך הביתה?”
"מה פתאום?”
"את יודעת מה הבעיה שלך, אלכסנדרה? שאת חושבת שאת יותר חכמה מכולם. שאת צעד אחד לפני כולם. שכל המורים מטומטמים. זאת הבעיה הכללית שלך. הבעיה הספציפית שלך היא שאת מתאמת עם יואב רונן את השרפה של הרכב דרך המייל של בית הספר ומדמיינת שאף אחד לא מנטר אותו.”
"מה?” ממלמלת אלכסנדרה.
"את קנית את הדלק בתחנה של סונול בכניסה לעיר, נכון? ככה כתבת במייל.”
אלכסנדרה מביטה בבעתה במורה המתקרב אליה.
"עכשיו,” ממשיך המורה הצעיר בניצחון ומתקרב אליה. “את יודעת מה יש בכל תחנת דלק היום?” הוא שואל, נעמד מאחוריה.
"מה?”
"מצלמות. כל מה שאני צריך זה להגיד למשטרה שאני יודע מי הזמין את השריפה ואת המקום שבו קנית את הדלק. את מבינה, על יואב רונן אין להם כלום, אותך יש להם במצלמות. מי יעוף מבית הספר? למי יפתחו תיק פלילי? לרוסיה החוצפנית שעושה צרות מתחילת השנה או לבן של חברת מועצה?”
התלמידה שותקת.
"שילמת בכרטיס אשראי של אמא שלך?” הוא רוכן אליה מאחור.
היא מהנהנת.
"יופי, עוד ראייה מפלילה.” הוא אומר, פיו סנטימטרים מאוזנה. “העסקה רשומה בחברת כרטיסי האשראי. זה כבר פשע פלילי, אלכסנדרה. לא סתם עברת משמעת. לא יעיפו אותך הביתה, יעיפו אותך למוסד לנוער עבריין. מה זה יעשה לאמא שלך, אלכסנדרה?”
"מה אני יעשה?” היא מליטה את פניה בידיה. “אני מצטערת, לא התכוונתי…”
"זה לא עוזר כשאת מבצעת כזה פשע נגד מורה.”
"מה אני יעשה?” היא מייללת. “מה אני יעשה?”
"אל תדאגי, אלכסנדרה, רק אני יודע.”
"מה?”
"לא גיליתי לאף אחד. זה יכול להישאר סוד.”
"ו…אתה לא תגיד?”
"אני יכול להיות נחמד אלייך אם את…תהיי נחמדה אלי.” הוא אומר ומלטף את לחייה מאחור. “את רוצה להיות נחמדה אלי?”
היא מהנהנת, נושכת את שפתיה.
"יופי.” הוא אומר וידו מחליקה במורד לחייה, אל צווארה ואל חלקו העליון של חזהּ הצעיר. אלכסנדרה מתנשפת וממקומו על החלון, שרון מבין שרק עכשיו היא מבינה כנראה את העסקה עליה היא חותמת.
המורה כורע מאחוריה, ידיו מלטפות עכשיו את חזהּ מעל החולצה ושרון מבחין שהיא נושכת את שפתיה כדי שלא לפרוץ בבכי. המורה מפשיל בזהירות את החולצה מעלה, חושף את שדיה הקטנים של תלמידתו הצעירה, בליטות בהירות אשר במרכז כל אחת פטמה קטנה וילדותית.
"הו, אלכסנדרה…” ממלמל המורה שטוף התאווה ומלקק את אוזנה, אצבעותיו ממוללות את פטמותיה הקטנות. “אני כל כך שמח שהצלחת להפיל את עצמך לבור הזה…אני כל כך הולך להינות מזה…”
הוא מלטף את שדיה, אצבעותיו מתוות עיגולים סביב עטרותיה. אפו קבור בשיערותיה והוא מסניף את ריחה מלוא ראותיו בעודו מתפנק עם שדיה.
"קומי, מתוקה.” הוא מזדקף אחרי כמה רגעים בהם שיחק בשדיה הקטנים.
אלכסנדרה קמה מכסאה ומביטה בו בחשש. עכשיו רואה שרון שהיא לובשת מכנסי ג'ינס קצרים להפליא אשר ללא ספק לא היו עוברים אישור בזמנו. ישבנה נראה קטן וחצוף מתחת לג'ינס, כמו שני תפוזים עסיסיים ומתוקים.
"לכי לשולחן שלי.” מצווה המורה ומתיישב בכיסא התלמידה. “הו, אני אוהב את התחת הזה. מהרגע שהתחלת להתחצף אלי בכיתה חלמתי על הרגע הזה. תסתובבי, שנראה אותו.”
אלכסנדרה מסתובבת, פניה אל הלוח וגבה אל המורה היושב בכיסא.
"תורידי את המכנסיים. לאט לאט.”
כתפייה של אלכסנדרה רועדות כאשר היא מצייתת. אצבעותיה מתירות את הכפתורים שבחזית המכנסיים הקצרים ואז היא משחילה את אגודליה ומתחילה להפשיל אותם מטה.
"לאט!” מתרה בה המורה, מלטף את זקפתו מעל המכנסיים.
היא מחליקה את מכנסיים מטה באטיות ולעיניו של שרון נחשפים תחתוניה, תחתוני כותנה לבנים עליהם הדפס של 'הלו קיטי' החמודה.
"אוי, אלוהים.” נאנח המורה ומלקק את שפתיו. “עכשיו את התחתונים.” הוא אומר בשקט, מתנשף בהתרגשות.
"אני לא רוצה…” היא אומרת ומפנה אליו את ראשה, משעינה את לחייה אל כתפה במחוות סרבנות ילדותית.
"קדימה, לפני שאני מתקשר למשטרה.” הוא אומר בקוצר רוח. “אבל תעשי את זה לאט.”
התלמידה הצעירה משחילה את אגודליה בגומי התחתונים ומפשילה אותם לאט ונשימתו של שרון נעתקת כאשר פלחי עכוזה הצעירים נחשפים לעיניו. כפי שרמזו קווי המתאר במכנסיה, ישבנה קטן אך עגול ומוצק, זוג תפוחי זהב מתוקים למראה ובינהם חריץ. מעט שיער ערווה מתולתל נחשף כאשר תחתוניה יורדים אל גובה הירכיים אך ממה ששרון יכול לראות ממקומו על אדן החלון, ערוותה דלילה למדי.
"את מדהימה…” ספק אומר, ספק לוחש המורה. הוא קם ממקומו ומתקרב אליה, מלקק את שפתיו בעודו מתקדם. כאשר הוא מגיע אליה הוא כורע מאחוריה ומנשק את ישבנה והיא נרעדת ממגעו, נאחזת בשולחן המורה. הוא מתחיל לנשק וללקק את ישבנה, שפתיו מנשקות את פלחי עכוזה הצעירים, לשונו מלקקת את החריץ שבינהם. כחלוף הדקות הוא מתמקד יותר בחריץ, אצבעותיו מפשקות את פלחי העכוז הקטנים בעוד לשונו מלקקת מעלה מטה, מתמקדת יותר ויותר בפי הטבעת בעוד אלכסנדרה נשענת על השולחן.
המורה מתרחק ממנה מעט ואז מקרב אצבע אל פי הטבעת שלה. אלכסנדרה נרתעת למגעו אך הוא הוא מיד אומר:
"ששש…אל תזוזי…תרגעי…”
הוא דוחף את אצבעו אל פי הטבעת הוורדרד ואנקה נפלטת מפיה של אלכסנדרה, אך המורה מתעלם ממנה, צופה באצבע המגששת את דרכה אל תוך הישבן הקטן.
"תדחפי, חמודה.” הוא מורה לה בעודו מניע את אצבעו פנימה והחוצה באטיות. “תרפי ותדחפי, זה פחות יכאב.”
"מהרגע שראיתי אותך בתחילת השנה בשיעור התעמלות עם הטייץ הירוק הקטן שלך חלמתי על הרגע הזה.” אומר המורה, אצבעו מחליקה פנימה והחוצה מהטבעת האנאלית הצרה. “את אוהבת את התחת שלך, הא? אוהבת להשוויץ בטוסיק הקטן הזה בכל בית ספר? להוציא לכולם את העיניים?”
"לא…” נאנקת התלמידה.
"אני חושב שכן, אלכסנדרה. אני חושב שאת שוויצרית קטנה, אם תסלחי לי על המילה המיושנת. ושוויצריות קטנות כמוך הרבה פעמים מסתבכות בצרות. ואת, יקירתי, מסובכת עד מעל הראש.”
המורה שולף את אצבעו מאלכסנדרה ושולף שפופרת קטנה מכיס מכנסיו.
"את רואה, חמודה?” הוא שואל ומטפטף דבר מה על חריץ ישבנה. “באתי מוכן.”
הוא מורח את החומר השמנוני למראה על פי הטבעת שלה ואז מחליק אליה את אצבעו בקלות.
"הכל מוכן, גברת תחת-קטן-ופה-גדול.” אומר המורה ופותח את רוכסן מכנסיו. הוא שולף את איברו הזקור ממכנסיו ומחליק את ראש הזין על החריץ השמנוני שלה, תנועותיו אטיות, כאילו מנסה לחקוק בזיכרונו כל רגע. כעבור כמה רגעים כאלו הוא נעצר, איברו מיושר ומוכן סוף סוף לחדירה. “זין בתחת או משטרה?”
"לא משטרה.” ממלמלת אלכסנדרה, מתייפחת בשקט.
"אז זין בתחת?”
"כן.”
"כן מה?”
"כן בבקשה.”
"אוקיי, הנה זה בא.” הוא אומר בשקט ודוחף.
זעקה נפלטת מגרונה של התלמידה הצעירה כאשר המורה דוחף את איברו אל תוך ישבנה הקטן, הבתולי.
"הכיתה הזאת היא כיתה אקוסטית והשרתים כבר הלכו, מתוקה. את יכולה לצעוק כמה שאת רוצה.” הוא אומר. ראש איברו כנראה כבר הבקיע את דרכו לתוכה וכעת המורה מניח את ידיו על מותניה הצרות, בועל את ישבנה האומלל בתנועות מתונות בעודה גועה בבכי על שולחן המורה.
"השכר בקנטים ואין הרבה כבוד אבל הכל מתגמד לעומת קטעים כאלה.” הוא ממלמל, אדיש לבכייה. “אין על תחת של תלמידות. קטן וצר, איזה פינוק…”
בדקות הבאות הוא ממשיך לזיין אותה בתחת בעוד גופה הקטן כפוף על השולחן והיא ממררת בבכי. איברו מפלס את דרכו אל ישבנה, כמה מילימטרים בכל פעם עד שהוא נעצר לרגע ובוחן את מעשה ידיו.
"כולו בפנים.” הוא אומר בהשתאות. “דחפתי את כל הזין שלי לתחת שלך, גברת אלכסנדרה.”
הוא אוחז בישבנה הבהיר, ידיו מכסות את פלחי עכוזה הקטנים כמעט לגמרי, וממשיך לזיין את התחת הקטן. התלמידה שכובה עכשיו כבובת סמרטוטים על שולחן המורה, מייבבת חרישית, דמעותיה יוצרות שלולית קטנה המרטיבה את חולצת בית הספר שלה. המורה לא שועה ליללותיה וממשיך לבעול אותה, איברו מחליק פנימה והחוצה מישבנה באוושה חלקלקה.
"חבל, אבל כל כיף נגמר בסוף.” אומר המורה ומאט את קצב ניעות אגנו ושרון מנחש שהוא מתרכז עכשיו באורגזמה שלו. עיניו נעצמות לרגע והוא נרעד, גופו מטלטל במשך כמה רגעים במה שנראה מהצד כאורגזמה אטית ומטלטלת בעוד אשכיו פולטים את מטענם אל עכוזה המיוזע של התלמידה המייבבת תחתיו.
שרון צופה, מרותק, במורה המחליק לבסוף את איברו הרפוי מתוך הישבן המחולל, שולף מטליות לחות מכיסו ומנקה את עצמו בעוד זרזיף זרע ניגר מישבנה של התלמידה. היא מתרוממת באטיות מהשכיבה על השולחן ושרון מחליט שראה מספיק ומתעופף משם, ראשו מלא במחשבות.
אין ספק שזה היה סקסי, ומוחו של שרון מפוצץ במקומות אליהם הוא רוצה לעופף ולהציץ, אך הוא מוטרד מהעובדה שלא עשה דבר. למה לא עזר לתלמידה הצעירה? האם בכלל היה צריך לעזור לה? האם הוא על תקן של גיבור על, כמו אלה שתמיד קרא עליהם אך לא באמת האמין בקיומם? הם תמיד עשו את הדבר הנכון אך הם היו דמויות מצוירות, לא אנשים אמיתיים, בשר ודם. ובכלל, הוא משכנע את עצמו, המורה נתן לה אפשרות לסגת, זאת היא שבחרה מה שבחרה. וחוץ מזה, הוא ממשיך לתרץ לעצמו בעודו עף לכיוון המשרד, הוא הציל חיי אדם היום אז בוודאי שקול יותר מאשר תלמידה חוצפנית שלמדה לקח בדרך הקשה. כאשר מצפונו רגוע מעט יותר הוא נוחת בגן הציבורי ליד המשרד ולובש את צורתו המקורית.
רומי מביטה בו כאשר הוא חוזר ושרון מציין לעצמו שהדבר נדיר, בדרך כלל הוא פשוט לא נקלט על הרשתית שלה אלא אם היא צריכה ממנו איזו שליחות. אולי הוא מקרין עכשיו משהו. הוא מחליט ומזקיף מעט את קומתו. איזה סוג של בטחון שנשים נמשכות אליו, הוא מסביר לעצמו.
במשרדו הוא חוזר לעבודה ומתחיל להכין את הדו"ח הבא. הוא חשב שיהיה מרוגש מדי בגלל הרפתקאותיו אך מוצא במפתיע שהוא מסוגל להתרכז עכשיו. אולי העבודה זה הקבוע היחיד עכשיו בחייו המשתנים במהירות, אולי זאת ה"מנטליות של פקיד" כמו שאחותו הגועלית אמרה לו לפני שנתיים. כמה כעס עליה כאשר אמרה לו את זה. אולי בגלל שצדקה.
אחר הצהריים נכנסת ירדנה לחדרו. שרון מתכווץ, מצפה לחטוף על הראש על כך שהתפרץ כביכול לחדרה קודם לכן אך במקום זה היא מפתיעה אותו ואומרת:
"עבודה יפה על הדו"ח, שרון.”
"אה…תודה.” הוא אומר במבוכה. נדמה לו שזו הפעם הראשונה שמישהו מחמיא לו על עבודתו במשרד הזה, בו כולם גועליים אליו כל כך.
"אולי יש לי עוד משהו בשבילך, אבל רק אם אתה מסוגל לשמור את הפה שלך סגור.”
"ברור שאני מסוגל.” הוא אומר, מתרגש כמעט כמו שהתרגש כאשר גילה את כוחותיו החדשים.
"אז אני עוד אדבר איתך. להתראות.”
וואו, הוא חושב לעצמו כאשר היא יוצאת. החיים שלו התחילו לרוץ מהר כל כך. כאילו עד עכשיו הוא נאבק נגד גומי ענק ובלתי נראה ועכשיו, כמו אבן מרוגטקה, הוא משוגר קדימה בכל עוצמתו של הגומי.
טליה חולפת על פני משרדו ולבו של שרון מחסיר פעימה. מכל אנשי המשרד, טליה היא היחידה שהוא מרגיש קרבה כלשהיא אליה. היא גבוהה ורזה אבל לא 'כוסית' כמו רומי אלא ביישנית ונחבאת אל הכלים. שרון לא דיבר אליה הרבה אבל הוא יודע שהיא סוג של חנונית כמוהו, אולי קוראת מדע בדיוני או פנטזיה, אולי משחקת משחקי מחשב. כמו רוב אנשי המשרד גם היא מתעלמת ממנו למרות ששניהם מתמחים בוותק דומה, אבל היא לפחות מעולם לא לעגה לו כמו יתר אנשי המשרד והוא ממש זוכר שפעם היא צחקה ממשהו משעשע שאמר. אולי זו דרכה לשדר לו שהיא מעוניינת בו?
אומץ זר נמסך בו לפתע ושרון קם על רגליו. מבלי לחשוב הוא ניגש אל משרדה של טליה ונוקש על הדלת הפתוחה. טליה מרימה את ראשה, מופתעת מעט מהימצאותו שם, שהרי אין חפיפה בעבודתם ולמיטב ידיעתה הם לא עובדים על משהו קרוב עכשיו.
"טליה?”
"מה?”
"אולי תרצי לצאת איתי?” הוא יורה ומלקק את שפתיו בעצבנות.
"אה…לא. לא נראה לי.” היא אומרת בקולה הגבוה, המוזר. היא מעקמת את פיה במבוכה ואולי רוצה להגיד משהו נוסף אך שרון רק מהנהן במהירות.
"אה…אוקיי.” הוא אומר וממהר להתרחק משם. זה לא הלך כמו שהוא רצה.
בחזרה מול המחשב הוא מרגיש שוב שיצא לו האוויר מהמפרשים. אם ימשכו כל הטלטלות הללו של היממה האחרונה הוא פשוט יאבד את שפיות דעתו ואז יישאר בדמות קונדור ויחרבן על העולם מלמעלה עד יומו האחרון. המחשבה משעשעת אותו והוא מצחקק לעצמו.
לבסוף הוא קם ללכת ויוצא מחדרו. טליה בדיוק עוברת במסדרון והוא משפיל את עיניו במבוכה ומסמיק. בפנים לוהטות הוא יוצא מהבניין והולך אל הגן הציבורי, שם הוא מדמיין את עצמו לבז ונוסק בדרכו הביתה.
בדרך הוא מחליט שהוא צריך לחשוב ונעמד על חוטי חשמל ליד מגרש כדורגל בו מתאמנים כעשרים ילדים בחוג כדורגל, לבושים במדי שחקן קטנים. במגרש החניה חונות מכוניות ההורים וחלקם יושבים על הטריבונות, אלו קוראים עיתון או מתעסקים במכשירים ניידים, אחרים מעודדים את ילדיהם שעל הדשא. הישר מתחתיו, בחלקן האחורי של הטריבונות ומאחורי שאר ההורים, יושבות שתי אמהות. האחת, ג'ינג'ית בעלת רעמת תלתלים מרשימה והשנייה, אישה שחורת שיער ובהירה הלובשת שמלה אביבית וצהובה. הן משוחחות שיחה בטלה וממקומו על חוטי החשמל, שרון מאזין להן בחצי אוזן.
"…שוב במילואים?” שואלת הג'ינג'ית.
"כן.” נאנחת שחורת השיער. “הוא מג"ד, מה אפשר לעשות?”
"וואו, זה לא יאמן. איך הולך לתום בתיכון?”
"בסדר גמור. את מכירה את תום, קשה להוציא ממנו משהו אבל הוא נראה לי בסדר. מתי אתם מקבלים את המכונית החדשה?”
"עוד חודשיים.” נאנחת הג'ינגי'ית. “נמאס לי. כבר חמש שנים עם הג'יפ המעפאן הזה. שנה אני מנדנדת לחיים וסוף סוף הוא התחיל להזיז את עצמו.”
"חמש שנים זה באמת הרבה זמן." מזדהה איתה חברתה. “אריק מחליף לי כל שלוש.”
"ואת אפילו לא צריכה לנדנד. מה נסגר עם ראש השנה? את מארחת?”
"כן.” נאנחת שחורת השיער. “אריק עושה לי פרצופים שכבר הרבה זמן לא אירחנו. כאילו יש לי כוח לבשל לעשרים איש.”
"תקחי קייטרינג, אל תשתגעי. השנה אנחנו בחו"ל, ברוך השם.”
"לאן אתם טסים?”
"להולנד.”
"עם הילדים?”
"ברור, מה אני אטוס עם חיים לבד?” מצחקקת הג'ינג'ית. “חס וחלילה עוד יכנסו לו רעיונות רומנטיים בראש, לבעל היקר שלי.”
"את איומה.” אומרת שחורת השיער ומצטרפת לצחוקה.
"מי שמדברת.” אומרת חברתה ומלטפת בדרך אגב את ירכה, מעל השמלה.
"ורד, השתגעת?” שואלת שחורת השיער ומביטה סביב.
"מי יסתכל עלינו?” שואלת ורד ומנשקת את אזנה של רעותה, ידה עדיין על ברכה.
שרון מדמיין עצמו דרור ומנתר מטה, כדי לראות טוב יותר.
————
לפרק הבא