המשרד של שרון היה חדר אכסון לפני ששרון התחיל את ההתמחות שלו וככזה הוא חדר קטן, נטול חלונות ואוויר. יש בו שעון מעל הדלת וקצת תמונות שהדביק שרון כדי להפוך אותו למדכא פחות. יצורי פנטזיה מתמונות שהוריד באינטרנט וחיות מהתקופה שהתנדב בגן הזואולוגי, אי שם בנעוריו. לפעמים נדמה לשרון שגם החיות בכלובים שלהן היו מאושרות יותר מאשר אלו שכאן, כלואות בתמונותיהן במשרד המשמים שלו.
שרון מסתכל על השעון לרגע וחוזר להקליד במהירות. השעה שש וחצי ובקצב הזה הוא יצליח לגמור את הדו"ח, לשלוח אותו להגיע לערב המשחק. כבר הרבה זמן לא שיחק והוא כבר מתחיל להתגעגע לדמות שלו ב"עולם הצללים", לחברים שלו, למפגש ולהרפתקה שלהם. לחץ בעבודה מנע ממנו מלהגיע למפגשים קודמים אבל היום, נשבע לעצמו, הוא לא יפספס. כבר יומיים הוא נעול על הדו"ח הזה ולמרות שהוא מתקרב לדקה התשעים, בשעה האחרונה הוא עושה רק הגהות ובודק את המספרים שלו שוב. עוד הגהה אחרונה, לשלוח ויאללה, לחופש.
נקישות נעלי עקב נשמעות במסדרון ושרון קופא. רומי, מזכירת החברה נכנסת, לחדרו. הו, לא.
רומי לבושה כתמיד בחצאית קצרה המדגישה את רגליה הארוכות והשזופות ונועלת נעלי עקב. חולצת כפתורים סגולה עוטפת את מותניה הלא צרות ונצמדת אל חזהּ הגדול. על ידיה משקשקים תמיד צמידים ותלתליה השחורים רוקדים כאשר היא מדברת והולכת.
"הי שרון.” היא מחייכת אליו את חיוך ה"אני הולכת לדפוק אותך" שלה. בידיה היא אוחזת כמה מעטפות נייר ששרון יודע בדיוק למה הביאה אותן.
"אהלן רומי, אין לי זמן לקשקש, אני ממש ממהר, פשוט…” הוא מתחיל, מנסה למנוע מהתיק ליפול עליו.
"אני ממש חייבת את העזרה שלך. ממש.” היא אומרת ומחבקת את המעטפות. כאשר היא מחבקת אותן ידיה דוחקות את שדיה הגדולים זה אל זה והחריץ בינהם מעמיק, מעתיק את נשימתו של שרון. “אתה חייב לקחת את המעטפות האלה עוד הערב.”
"אבל כבר חילקתי חבילות היום!” הוא מתלונן. מאז שאברם, השותף הבכיר, הבין שלשרון המתמחה יש קטנוע, קוצץ תקציב השליחויות ב70%, ביחס ישיר לקילומטרז' שעושה הקטנוע של שרון.
"כן, אבל אלו דחופות להיום.” מחייכת רומי במתיקות ארסית. היא מתכופפת להניח את המעטפות על שולחנו של שרון, מעניקה לו הצצה נדירה בעמק המשגע של שדיה השחומים. “אתה סוגר לי את הפינה הזאת, כן?” היא שואלת–לא–שואלת מעל המחשוף שלה שמאיים לשאוב לתוכו את שרון. לפעמים היא מרשה גם לזוטרים כמוהו לגנוב איזה מבט במחשוף שלה, אבל הוא יודע שרק השותפים זוכים ממנה ליותר ממבט.
"כמה יש?” שואל שרון בתבוסה.
"רק שתיים.” היא אומרת, עדיין שעונה על שולחנו. “לא רחוק.” היא אומרת באדישות, אבל אין לשרון ספק שגם אילו היה מדובר בשעה נסיעה לא היה הדבר מדיר שינה מעיניה.
"בסדר.” נושף שרון בתבוסה, כתפיו נשמטות.
"מה הלחץ, דייט לוהט?” שואלת רומי בתמימות מעושה.
"לא, סתם…קבעתי עם חברים.”
"מה, המשחק הזה? עם הדרקונים?”
שרון מתחרט בפעם האלף שסיפר לה משהו על משחקי תפקידים, הוא כבר שמע אותה מספרת את זה לכל המשרד וזה כל פעם חוזר אליו מכיוון גועלי אחר.
"כן.” הוא מודה ואוסף את הדברים שלו במהירות. “טוב, אז…”
"אל תדאג, אני בטוחה שישאירו לך איזה דרקון להרוג.” היא מחייכת אליו, מתאפקת שלא לפרוץ בצחוק.
הוא כמעט מספר לה שהם בכלל משחקים במשחק תפקידים של מסעות בזמן אבל מעריך שזה רק יסבך אותו וששוב יהפוך למושא בדיחות בארוחות הצהריים, מהן הוא גם ככה מנסה להתרחק.
"לא משנה.” הוא ממלמל.
"סבבה.” אומרת רומי ומעכסת מחוץ לחדרו, ישבנה העסיסי מתנדנד בחצאית הקצרה. שרון נד בראשו במרירות, גומר את המסמך ויוצא מחדרו הקטן.
רומי יושבת בעמדת הכניסה שלה וצוחקת בקול למשמע משהו שאמר רועי, אחד השותפים. רועי עומד ממש מעליה ומהזווית של שרון הוא מבין שרועי בוודאי נמצא בעמדת תצפית טובה עוד יותר לשדיה של רומי אך נראה שלרומי אין הדבר משנה כלל והיא רק יושבת שם ומצחקקת מבדיחותיו ומניחה לו להביט במחמדיה באין מפריע. כאשר שרון ניגש אליה לבקש ממנה משהו, היא תמיד מזדקפת ונועצת בו מבט מאיים אם הוא אפילו מציץ, אבל לשותפים יש לה יחס מיוחד. במיוחד אלו שאינם נשואים.
"לילה טוב.” הוא אומר.
"תהרוג הרבה דרקונים!” אומרת רומי ורועי צוחק. שרון יוצא מהמשרד, פניו לוהטים.
"מאחר.” הוא מסמס לשגיא בדרך לקטנוע. המעלית נפתחת בחניון וכאשר הוא מגיע לקטנוע הוא מקלל את עצמו, נזכר שמרוב לחץ, שכח את הקסדה במשרד. במעלית הטלפון שלו מדנדן והוא שולף אותו כדי לקרוא את ההודעה: “מחכים לך עד וחצי ואז מתחילים 😐 “. שרון מקלל את שגיא וממהר אל המשרד.
רומי אינה בעמדת הקבלה כאשר שרון מעביר את הכרטיס שלו. הדלת מזמזמת אך כאשר הוא דוחף, היא אינה נפתחת. הוא מנסה שוב והתוצאה זהה ושרון מבין שהדלת נעולה. מצד שני, יש אורות דלוקים, לכן כנראה שרומי עוד שם.
הוא לוחץ על פעמון הכניסה ושומע את הצלצול מעמדת הקבלה. בתסכול הוא לוחץ עוד כמה פעמים עד שרומי מגיעה אל עמדת הקבלה ומתקרבת אל הדלת. שרון מבחין ששיערה וחצאיתה סתורים ורק שני כפתורים בחולצתה פרופים. היא פותחת את הדלת ואומרת בקוצר רוח:
"לא הלכת כבר?”
"שכחתי את הקסדה.” הוא מתנצל, מבחין ששדיה בולטים עכשיו נמוך בהרבה מבדרך כלל. היא לא לובשת חזייה, הוא מבין בהפתעה.
"אז קדימה, המסמכים האלה חייבים להגיע עוד הערב.”
"מי זה?” נשמע קולו של רועי מאחד החדרים בעוד שרון ממהר אל משרדו.
"שרון.”
"מי?”
"שרון. המתמחה.” מגיע קולה של רומי.
"האביר על הקטנוע?” שואל רועי ורומי צוחקת.
פניו של שרון שטופי זיעה כאשר הוא יוצא מחדרו, הקסדה והמסמכים בידיו.
"לא שכחת כלום הפעם?” שואלת רומי ומסדרת את תלתליה השחורים.
"לא.” אומר שרון ויוצא, שומע את הדלת ננעלת מאחוריו.
הכתובת הראשונה נמצאת עשר דקות נסיעה משם ביום רגיל אבל הערב מעבירים ברחוב ההוא צינור אז הוא נאלץ לעשות עיקוף שעולה לו בעשר דקות נוספות. הכתובת השנייה קרובה יחסית והוא מוסר את המעטפה בשבע וחצי. הוא רץ במורד המדרגות אל הרחוב כדי לגלות שהקטנוע לא שם.
אין קטנוע.
שרון עומד כמו דביל, הקסדה על ראשו, בדיוק במקום בו עמד הקטנוע אבל עמוד התאורה עומד מיותם. הוא מעיף מבט במורד ובמעלה הרחוב, אולי טעה בפנס הרחוב אבל אין שום טעות ושום קטנוע.
שגיא גר ארבעים דקות משם והם שונאים שמצטרפים באיחור אז הוא שוב פספס את המפגש.
שלא לדבר על זה שגנבו לו את הקטנוע.
מיוזע ושמוט כתפיים הוא מתחיל ללכת הביתה. עלמה אחותו גרב לא רחוק אבל הוא לא מתקשר אליה. אל"ף, היא לא תסיע אותו לשום מקום. בי"ת היא תרד עליו שלא נעל את האופנוע ותלעג לו עד יומו האחרון. הוא מחליט לנסוע באוטובוס.
בתחנה יושב כבר איש מבוגר. לרגליו הוא נועל נעלי עור שחורות ומבריקות והוא לובש מכנסי בד, חולצה לבנה ומעליה חזייה גברית. בידו האחת הוא מחזיק מזוודת עור גדולה ושרשרת מוזהבת של שעון כיס מבצבצת מכיס החזייה שלו. שרון מתיישב לידו, עייף ושפל רוח.
"יום רע?” שואל הזר.
"אפשר להגיד.” עונה שרון.
"אולי מחר יהיה טוב?”
"לא סביר.”
"באמת? מדוע?”
"בגלל שאני דפוק והחיים שלי דפוקים.” נאנח שרון.
"אה.” אומר הזר כאילו ההסבר ששמע מעמיק והגיוני.
"ואילו היית יכול להיות מישהו אחר, החיים שלך היו פחות דפוקים?”
"ברור.”
"אתה רוצה להיות מישהו אחר?”
"מי?”
"מי שתרצה.”
"מה?”
"אם היה לי את הכוח להעניק לך מתנה שתאפשר לך להיות מי שתרצה, זה היה מעניין אותך?”
שרון מביט בו בחשדנות.
"אתה צוחק עלי?”
"לא.”
"איך אפשר לעשות דבר כזה?”
"עם זה.” עונה האיש ועל ידו מופיע משהו שנראה כמו טלאי מחומר לא ברור. הטלאי מחליף צבעים בכחול, מתכלת לכחול ים ושמיים ואלף גוונים אחרים, עננים וכתמים מתחלפים בו בעצלתיים.
"מה זה?” שואלת שרון בחשדנות אשר טובעת במהירות בסקרנות.
"זאת מתנה. אם תיקח אותה, תוכל לעזור לאנשים. תוכל לשנות צורה. להיות מי שתרצה.”
"ואתה ככה סתם נותן לי אותה?” שואל שרון בחשדנות. בספרים שהוא קורא, לדברים האלה תמיד יש מחיר.
"זה היעוד שלך. אני רק שמרתי לך עליו עד שהגיע הזמן.”
"הו.” אומר שרון, חשדנותו התפוגגה סופית.
האוטובוס מגיע והזר קם ואומר:
"זה האוטובוס שלי. אתה רוצה או לא?”
"כן.” אומר שרון.
הזר שולח את ידו אל אחורי ראשו של שרון והוא מרגיש משהו קר ורטוב נוגע בעורפו.
"זהו.” אומר הזר. “להתראות בינתיים.” הוא אומר ועולה על האוטובוס.
"רגע!” קורא אחריו שרון. “אבל איך זה עובד?”
"אין לי מושג.” אומר הזר והדלתות נסגרות. האוטובוס נוסע ושרון מוצא את עצמו לבד בתחנה, משהו קריר על עורפו.
בדרך הביתה הוא מנסה לגעת בטלאי ולגרד אותו אך הטלאי כמו דבוק אליו. הוא מרגיש אותו שם אך לא מצליח למצוא בדיוק את שוליו, כאילו אין לטלאי עובי. כעבור כמה דקות הוא מפסיק לנסות וחושב על ההפעלה של הדבר הזה. איך הוא יבדוק את זה?
האם יש מילת קסמים? כנראה שלא, אחרת מה טעם יש בטלאי ללא מילת ההפעלה שלו? האם צריך לגעת בו באופן מסוים? אולי להניע את האצבע בדפוס מסוים? לא סביר. אל"ף, לא אמרו לו איך מפעילים את הטלאי ובי"ת אם הוא היה מופעל במגע, העורף הוא מקום גרוע להניח אותו, מכיוון שאי אפשר לראות אותו. אז מה? הוא כנראה מופעל במחשבה. כן, זה הגיוני. הוא יחשוב על משהו ויראה מה קורה.
הוא צריך לחשוב טוב, שלא לעשות שטויות באוטובוס. האוטובוס אמנם חצי ריק אבל אם יהפוך פתאום לאדם זאב או משהו יהיה בלגן. בסיפורים שהוא קורא הגיבורים תמיד מנסים להוריד פרופיל כי אם יודעים מי הם זה מתכון לצרות. זקן. הוא מחליט. הוא ינסה לגדל זקן קטן.
שרון מביט סביב בזהירות כדי לוודא שאף אחד לא מביט בו אבל אחד היתרונות הבודדים שבלהיות אף אחד כמוהו הוא שאף אחד לא טורח להסתכל עליו. הוא חושב על זקן…ושום דבר לא קורה. שיט. הוא מנסה שוב, מרוקן את מוחו לחלוטין וחושב רק על זקן.
כלום.
אכזבה ממלאת אותו, זה היה רק…קשקוש. סתם בדיחה של מישהו. ה"טלאי" הזה בטח ינשור מחר בבוקר. הוא אפילו חושב שאולי זאת בדיחה של רומי מהמשרד. חבל, הוא מחייך לעצמו במרירות. דווקא היה מתאים לו איזה זקן צרפתי הוא חושב ומדמיין את עצמו עם זקן קטן ומעוצב.
לפתע הוא מרגיש דגדוג באזור הסנטר וכאשר הוא שולח את ידו הוא מוצא שם שיערות.
"הולי שיט. זקן!” הוא קורא בקול ושתי נערות מסתובבות ומביטות בו בגועל.
"סליחה.” הוא ממהר להתנצל. “פשוט…צמח לי זקן…לא משנה…”
"ווטאבר.” אומרת אחת הנערות והן מפנות את מבטן ממנו בעוד שרון משפשף את זקנו החדש בתדהמה.
איך זה קרה? הוא חשב גם קודם על זקן רק שעכשיו הוא…דמיין את עצמו! זהו זה! הוא דמיין את עצמו במראה החדש. האם הוא יכול לדמיין משהו נוסף?
שרון מדמיין את אצבעו האמצעית ארוכה יותר וצופה בה, נדהם, מתארכת מול עיניו. זה אמיתי! הוא מצחקק לעצמו והנערות שוב נותנות בו מבט ארסי אך הוא מתעלם מהן. בדקות שנותרו לו עד התחנה שלו הוא עוטה על עצמו קעקועים ומסיר אותם, מגדל ציפורניים ומצמיח יותר שיערות על ידיו. כאשר האוטובוס מגיע לתחנה שלו הוא יורד ממנו במהירות ורץ הביתה במהירות, כנראה הריצה ראשונה שלו מאז הטירונות.
מיוזע ונרגש הוא מגיע אל חדר המדרגות ומתחיל לטפס במדרגות בריצה וקפיצות. בדרך הוא מבחין באבנר השכן שלו ובדיירת אחרת שאת שמה אינו יודע, אם צעירה המלווה עכשיו בשתי בנותיה, האחת אוחזת בידה והשנייה על זרועה.
"מה קורה?” שואל אבנר. “מה הלחץ?”
"חייב…לשירותים.” פולט שרון, מרוגש מכדי לשים לב כמה עלובה התשובה שנתן והילדה המבוגרת יותר מצחקקת.
"לא נעכב אותך.” אומר אבנר בקול הבס העמוק שלו ושרון ממהר אל דירתו.
בדירה הוא ממהר לנעול את הדלת ורץ אל הראי.
מה יעשה עכשיו?
כמו ילד בחנות צעצועים הוא אינו יודע מאיפה להתחיל, המוח שלו פשוט ריק מרעיונות. למעשה ריק זו אינה המילה הנכונה, הוא פשוט מלא מדי.
הוא מתפשט. בדרך כלל הוא שונא לראות את גופו השמנמן בראי אבל עכשיו מראה גופו מצית את דמיונו. הוא מדמיין את עצמו שזוף יותר ומצחקק מאושר למראה דמותו המתכהה בראי. הוא חושב על בטנו השרירית של אבנר, אצלו הוא מבקר לפעמים כשלאבנר יש בעיות במחשב ומדמיין את עצמו עם בטן כזו, מצחקק בהיסטריה כאשר בטנו הופכת שרירית ושטוחה כזו של אבנר.
בשעה הקרובה הוא הופך להיות אדם זאב, איש גבוה, גמד, ילד, טרול ושוטר. הוא משחק עם צבע עור, קרניים, פרווה, שיער, עוטה על עצמו שלל תסרוקות משונות, שיער פנים וקעקועים לרוב. כאשר הוא מתעייף מכל אלה הוא מדמיין את עצמו ככלב לברדור ומיד מגלה אחד כזה בראי. להפתעתו הראיה נשארת אנושית לגמרי, אולי המוח מתרגם את הראיה הכלבית לראיה אנושית. מה עם ציפור? הוא מדמיין לעצמו ציפור דרור וברגע הבא הוא מתעופף בחדר, מוצא שההתעופפות באה לו בטבעיות. בלב הולם הוא מעופף בסלון, בין החדרים ואז יוצא מבעד לחלון חדר השינה.
העיר נפרסת תחתיו בצעצועים שהתפזרו מקופסה בעודו עף בין עצים ועמודי חשמל, בניינים ושלטי פרסומת. הוא שותה בצמא את התחושות החדשות, את הקולות והצלילים, את מגע הרוח על נוצותיו. שעה ארוכה הוא מתעופף כך עד שלפתע פוגע בו משהו.
שרון מוצא עצמו ניתח מטה, אל האדמה, ופחד גבהים אנושי מציף אותו. צווחה ממלאת את אוזניו, מלווה בנוצות לבנות ותחושה איומה של ציפורניים חדות הננעצות בעורפו.
תנשמת! זועקת תודעתו והוא מנפנף בכנפיו הקטנטנות בחוסר אונים בעוד התנשמת נועצת בו ציפורניה, קורעת עור ובשר מעורפו.
לפתע הוא מבחין על הקרקע בחתול אפור ומבין מה עליו לעשות. משום מה הוא מדמיין את עצמו כחזיר והתנשמת ממהרת להרפות ממנו. הבעיה היא שהחזיר נופל במהירות למטה ולפני ששרון מצליח להתעשת, הוא מוצא את עצמו על המדרכה, חזיר חבול באמצע העיר. הוא ממהר לקום ומוצא שהוא צולע. בצליעה הוא מסתלק אל סמטה סמוכה, שם הוא מדמיין את עצמו לבז. לבז אין טורפים בעיר.
עייף מההרפתקה המפחידה, שרון נוסק אל השמיים ומתחיל לעוף הביתה. כאשר הוא מגיע אל הבניין הוא עף סביב ומציץ בחלונות, אולי יראה משהו מעניין, אך לא רואה שום דבר מיוחד. בקומה השישית בעלה של האם שהייתה קודם עם אבנר השכן יושב ורואה ספורט בטלוויזיה, ארבעה זקנים משחקים רמי בקומה החמישית, הזוג מהקומה הרביעית בוהה בטלוויזיה בעוד שכנתם לקומה שוטפת את הבית. בדרך לחלון חדר השינה שלו הוא עובר דרך חלון הסלון של אבנר שכנו, ושם מצפה לו הפתעה.
האם הצעירה מהקומה השישית כורעת על ברכיה תחת אבנר ומוצצת את איברו. היא לבושה עכשיו בבגדי ספורט ושרון מנחש שאמרה לבעלה שהיא יוצאת להליכה או לחדר הכושר. שיערה בלונדיני ואסוף בקוקו והיא לובשת גופיית אימון קטנה ואפורה, מכנסוני לייקרה, נעלי ספורט וגרבי עקב. שרון נעמד על אדן החלון ומביט בעניין במתרחש.
"יופי, אריאלה.” מעודד אבנר את האם. “את אוהבת למצוץ, הא?”
אריאלה מהנהנת, איברו של אבנר ממלא את פיה. לאבנר יש זין גדול, מבחין שרון, וחושב שזה משהו שישמח לתקן בעצמו. ראשה של אריאלה עולה ויורד על איברו של אבנר ושרון מבחין גם בלשונה המלקקת את חלקו התחתון של הזין. הזין עצמו מבהיק מרוק ושרוכים שקופים ניגרים מסנטרה של אריאלה על חזה ועל הרצפה.
"הממ, לגמור לך בפה או לזיין אותך קצת?” תוהה אבנר בקול ומגרד את בטנו בהיסח הדעת.
"תזיין אותי.” מוציאה אריאלה את איברו של אבנר מהפה.
"יאללה 'פסדר.” מחייך אבנר והולך בעצלתיים אל הספה שלו.
אריאלה פושטת במהירות את מכנסי הריצה שלה, חושפת ישבן מוצק ושרירי העטוי בחוטיני בהיר, ממנו היא נפטרת במהירות. היא פושטת גם את חולצתה וחזיית הספורט, חושפת שדיים קטנים ומוצקים ועור שזוף וחלק.
"בואי, מתוקה.” אומר אבנר, יושב ומלטף בעצלתיים את איברו.
"איזה גודל הוא, יא אללה שלך.” ממלמלת אריאלה וכורעת מעל אגנו של אבנר. היא אוחזת באיברו ומנמיכה את אגנה בזהירות על הזין. ראש הזין נבלע בין שפתיה והיא נאנקת כאשר היא מתחילה להחדיר אותו לתוכה.
"מה שהוא יותר גדול את יותר רטובה, הא?”
אריאלה מהנהנת ללא אומר, פניה מרוכזות בעודה מתרגלת לפולש הגדול. לאט לאט היא מחדירה אותו לתוכה עד ששרון רואה שהיא אינה יכולה יותר לרדת.
"זהו, יותר מזה אני לא יכולה. אני פשוט לא מאמינה כמה הדבר הזה גדול.”
"זה מה שכולן אומרות.” אומר אבנר באדישות. “יאללה, תתחילי לקפוץ, מאמי.”
אריאלה מניעה את אגנה למעלה ולמטה בזהירות והזין מחליק ממנה רטוב ממיצים. היא נשענת על חזהו של אבנר בעוד ישבנה המושלם מחליק בתנועות אטיות על איברו של אבנר, שרירי העכוז מתכווצים בכל עליה וירידה.
"הוי, אבנר, איך אתה ממלא אותי…” היא נאנקת בעיניים עצומות.
אבנר שולח יד אל שדה ומלטף את פטמתה והיא נאנחת ומלטפת את פניה ושיערה. אבנר צובט בעדינות את הפטמה, סוחט אנקת עונג מאריאלה ושרון רושם לעצמו שהבחור יודע מה לעשות ושכדאי לו לזכור את הדברים האלה. אבנר ממשיך ללטף את גופה של אריאלה, ידו משרטטת נתיבים דמיוניים על בטנה, שדיה, כתפיה ומצחה. אגודלו של אבנר נחה על שפתיה של אריאלה וזו ממהרת למצוץ אותה, שפתיה עוטפות את האגודל בשקיקה והיא נאנקת אל האצבע בעודה משפדת את עצמה על הזין הגדול.
אריאלה צווחת כאשר אבנר צובט את פטמתה בכוח ושרון מצפה שתסטור לו או שלפחות תגער בו אך להפתעתו אנקותיה מתגברות והופכות קולניות יותר עד ששרון מתחיל לתהות אם שלוש קומות למעלה, בעלה לא יכול לשמוע את אשתו האהובה נדפקת על ידי השכן הצעיר. אגנה של אריאלה מגביר את הקצב וגבה העירום שטוף זיעה עכשיו כרצת מרתון בעודה רצה אל השיא שלה. אנקותיה מתמזגות בהתנשפויותיו של אבנר וקולות סקס רטובים ממלאים את הסלון כאשר הם גומרים באנחות וגניחות, לוהטים ומיוזעים.
"אבנר, אתה מדהים.” ממלמלת אריאלה כעבור כמה דקות, בעודה שרועה על חזהו של אבנר.
"אני יודע.” אומר אבנר ומלטף את שיערה.
"כמה זמן אני פה? אני חייבת לזוז, ששי ישים לב.” היא אומרת ומתרוממת מאבנר, מיצי ערווה וזרע ניגרים על ירכיה.
"תמסרי לו ד"ש.” אומר אבנר ומפעיל את הטלוויזיה בעוד אריאלה ממהרת להתלבש.
שרון מחליט שראה מספיק ועף הביתה.
בבית הוא חוזר לצורתו הרגילה ונכנס להתקלח. באמצע המקלחת התמונות והזיכרונות מדירתו של אבנר חוזרים אליו לפתע ואיברו מתקשה. בהברקה של רגע הוא מדמיין לעצמו זין גדול ויפה כמו של אבנר ומאונן עד שהוא מתפוצץ. כאשר הוא יוצא מהמקלחת הוא מוצא את עצמו תשוש כל כך עד שהוא קרוב להתעלפות כמעט. הוא כושל אל המיטה ונרדם, לא מצליח אפילו ללבוש תחתונים או לכבות את האור.
באמצע הלילה מתעורר שרון לפתע, הרעב בוער בו כמו מדורה בבטן. הוא כושל אל במטבח, בועט במיטה ברגל יחפה ומקלל מכאבים. הוא פותח את המקרר, שולף סיר אורז קר משבוע שעבר וטורף אותו. אחרי האורז הוא מחסל שלושה גזרים, שמנת וחבילת גבינה צהובה. הוא פותח את המקפיא, מוציא משם פיתה קפואה וטורף אותה, שובר את החתיכות הקשות בעודו לועס אותן. אחר כך הוא נרגע קצת וחוזר אל המיטה.
בבוקר הוא מתעורר ומבין שישן מאוחר. השעה עכשיו שבע וחצי ובשמונה הוא אמור להיות במשרד. למרות התרחשויות הלילה האחרון וכוחותיו החדשים והמופלאים הוא נלחץ ומתארגן בחופזה, מוצא בגדים נקיים פחות או יותר ולובש אותם במהירות. הוא מצחצח את שיניו ומקלל את העובדה שיצטרך להתגלח, שש דקות לפחות.
בעצם, למה להתגלח?
שרון מדמיין את עצמו חלק לחיים והזיפים נעלמים והוא מגחך לעצמו מול הראי. כאשר הוא בדרך החוצה הוא לוקח את הקסדה באופן אינסטינקטיבי אך דקירת חרטה מזכירה לו שאין לו קטנוע. אבל למה הוא צריך קטנוע אם הוא יכול לעוף? בתוך שלוש שניות מתעופף בז מחלון דירתו וארבע דקות אחר כך הוא נוחת בגן הציבורי ליד המשרד, שם הוא לובש את צורתו הרגילה. הוא הולך לאהוב את החיים האלה.
———————–
מדהים.
כתמיד!
סוף סוף! מתגעגים!
יופי של בניה, מצפה להמשך
סקס ופנטזיה, פנטזיה וסקס, מי צריך יותר?
מסכים בהחלט. פנטזיה וסקס הם השילוב המושלם. במיוחד כשמדובר בפנטזיה איכותית יותר, ולא רק לשם הסקס בלבד. מצפים בקוצר רוח להמשך!
התחלה מעולה !
אני כל כך שמחה שחזרת….
טליה
התגעגתי אלייך
נהדר! אני מקווה שהוא הולך לזיין גם את האמא אריאלה כאשר הוא לובש דמות של כושי עם איבר ענק, גם את הילדות שלה (כן!), גם את רומי העסיסית בחור של התחת וגם לגרום לאבנר לזיין אותו במחשבה שהוא נערה צעירה או אישה מבוגרת ובשלה.
יכול להיות מעניין גם שהוא יוכל להפוך לקבוצת נערים צעירים, נגיד בני 16, חרמנים ובעלי יכולת לדפוק ולזיין לאורך שעות, לגמור ולהשפריץ כמויות אדירות של זרע, לנוח קצת ואז שוב להזדקף מחדש לסיבוב שני ושלישי וביחד הוא/הם יקרעו לבעלת הבית המבוגרת שלו, בת ה-60+ עם השדיים הענקיים והנפולים עם פטמות גדולות את כל החורים, כולל חדירה כפולה ומשולשת, כולל גמירות על הפנים, השדיים ובחורי התחת והכוס ואז הנכדה שלה מגיעה לביקור ורואה את סבתא שלה שוכבת מעולפת מוצפת בזרע.
מעולה מחכה להמשך…
וגם שבוקר אחד, כששרון מסתובב בצורת חתול, הוא ימצא את אותה נכדה וסבא שלה. הנכדה החיילת הקטנטונת מוצצת את האיבר המעובה של סבא שלה, בעלה של בעלת הבית ובולעת את כל הזרע, היא כ"כ אוהבת לבקר את סבא כשסבתא הולכת להליכה עם חברות. אח"כ שרון ישנה את צורתו לסבאלה החביב שחוזר לפעם נוספת והפעם לא רק אוראלי!
שכחתי לברך אותך ואת כל קוראי הבלוג בגמר גמירה טובה!
קודם כל, התחלה מעולה שמשאירה אותנו עם הלשון בחוץ מחכים להמשך.
חוץ מזה לכל אותם מציעי עצות אולי כדאי שתחשבו קצת קודם לפני שאתם מציעים משהו, נניח כדי שלא תשמעו מטומטמים להחריד.
זאת אומרת תפנטזו לכם מה שבא לכם כי לפנטז זה טוב אבל לא חייבים כל פנטזיה אינפנטילית ככל שתהיה לחלוק עם כולם.
אבל שוב נראה לי שזה הולך להיות סיפור מעולה. מחכה להמשך בקרוב
בהחלט התחלה מעולה. מצפה להמשך
ואו! חזרתי לקרוא את ההתחלה גם, מחרמן. אשמח אם כמו שאריאל ביקש, שרון יסיים גם את אריאלה וגם את הילדות שלה.
דור ,ברוך שובך .
כצפוי כתוב היטב ,יצירתי ,מרתק ומעניין .
כל הכבוד .