תמר עוצרת את ג'יפ המרצדס הגדול מול הכתובת שרשמה לה שרית. היא מהססת שוב, המחשבה שגבר זר יגע בגופה עדיין מטרידה אותה גם אם הוא מעסה מקצועי. אך הכאב עדיין מציק בגב התחתון ומדרבן אותה, לכן היא מתגברת על הרתיעה ויוצאת מהאוטו.
היא עומדת מול בית ישן אך שמור היטב בשכונה ותיקה ויוקרתית. החצר מוקפת חומה עתיקה ובמרכזה שער שחור וחמור סבר. לאחר רגע של היסוס היא פותחת את השער ונכנסת אל גינה עבותה ומטופחת, ריחות זרים וצללי שרכים כמו מעבירים אותה מעולמנו אל עולם אחר. דומה מאוד, אבל אחר.
הכאב התפרץ בזמן אימון כושר שעשתה לה טלי, מאמנת הכושר הפרטית שלה. האמצע אימון מתיחות תמר נאנקה לפתע מכאב וטלי אמרה שהיא עשתה תנועה לא נכונה והציעה לה לעסות את המקום הכואב אך תמר נעצה בה מבט קר ואמרה שהדבר לא הכרחי וביקשה ממנה לעזוב. למחרת הגיעה תמר למשרד נוקשה ומרירה יותר מהרגיל אחרי שגבה הציק לה כל הלילה. כאשר ראתה את שרית מזכירתה נזכרה שהיא פטפטה פעם על איזה מעסה שהיא הולכת אליו אך תמר לא הרחיבה אז את השיחה, משתדלת לשמור על מרחק בינה לבין העובדות שלה. ממילא השיחות איתן התנקזו בסוף לשיחות על גני ילדים ותכניות ריאליטי.
הכאב לא היה נורא, רק מציק ומעצבן ללא הפסקה אך תמר אף פעם לא נודעה בסבלנותה. שלושה ימים סבלה בשקט, מתפרצת מדי פעם על אנשי המשרד עד שלבסוף זימנה את שרית ושאלה אותה על המעסה ההוא שפעם הזכירה, זה אשר שרית אמרה אז שהוא המעסה הטוב ביותר אשר טיפל בה אי פעם. למעשה שרית לא הייתה צריכה לומר זאת, תמר ראתה לבד: בכל פעם ששרית הגיעה למשרד אחרי עיסוי היא נראתה אחרת. גמישה יותר. זורמת, כמו מים צלולים בנחל צפוני. אותה שרית אבל שונה מעט.
המוזר הוא שכאשר שאלה את שרית מה בדיוק עשה אותו קרנוי, המעסה, מעולם לא קיבלה תשובה ברורה. שיאצו? שוודי? רפלקסולוגיה? רייקי אולי? שרית תמיד התחמקה או שינתה נושא. היא הייתה אפילו מוזרה יותר כאשר ביקשה ממנה תמר את הטלפון של קרנוי, המעסה האגדי.
״אבל אמרת שאת לא בקטע עיסויים.״ אמרה שרית במהירות, בלהט כמעט.
״נכון, אני לא אוהבת את זה שזרים נוגעים בי אבל המאמנת המטומטמת הזאת הרסה לי את הגב.” רשפה תמר. “בהתחלה חשבתי שזה יעבור מעצמו אבל זה לא עובר אז אני צריכה את הטלפון של קרנוי הזה.”
"את בטוחה שזה לא יעבור מעצמו?” שאלה שרית, עיניה המטומטמות בדרך כלל פעורות, מבוהלות כמעט משום מה.
"לא, זה לא יעבור מעצמו.” אמרה תמר בקוצר רוח. “עכשיו אפשר לקבל את המספר או שזה סוד?”
״זה לא סוד.״ אמרה שרית וכתפיה נשמטו בחוסר אונים משונה. ״בסדר. אני אתן לך את הטלפון.״ הוסיפה בשקט ונאנחה, מביטה דרך החלון.
נעלי העקב היוקרתיות של תמר נוקשות בעודה פוסעת בהדר על שביל קטן המתפתל באפלולית הגינה עד שנעצר מול דלת אשר עליה שלט אליפטי ועליו כתובה מילה אחת: ״קרנוי״. תמר מבחינה ששקט ממלא את האוויר: לא ציוץ ציפורים, לא מלמול טלוויזיות, לא מכוניות. דממה.
היא מהססת, לרגע נדמה שמשהו כאן לא מסתדר. האפלולית. הדממה. היער.
לא, היא מזכירה לעצמה. אין זה יער כי אם גינה. סתם גינה. הכל בסדר, היא מרגיעה את עצמה.
"הכל בסדר”. היא אומרת שוב. בקול רם משום מה.
היא נוקשת על הדלת, נבהלת לרגע מצליל הנקישה.
הדלת נפתחת כעבור רגע ובפתח ניצב גבר נמוך ורחב כתפיים בעל עיניים שחורות ועזות וידיים ארוכות ושריריות.
״שלום,״ הוא אומר בקול נעים ומלודי. ״תמר?״
״כן.״ היא מסמיקה מבלי לדעת למה. עיניו. יש בהן (תשוקה מטורפת) משהו משונה וכובש באחד.
״שרית סיפרה לי עלייך,” אומר קרנוי. "היא רק לא סיפרה לי כמה את יפה. בואי, הכנסי. רוצה לשתות משהו?״
היא באמת יפה. היא גבוהה ממנו ופניה אציליות, עיניה שחורות וגדולות. עיניים של מי שרגילה לצוות. שיערה מחליק כאשד שחור על כתפיה, ידיה ארוכות ותנועתן אלגנטית וקווי המתאר של שדיה מתחת לחליפת העסקים היוקרתית שלה מפתים כזוג תפוחים עסיסיים.
״לא.״ אומרת תמר במבוכה לא ברורה ואז חושבת שאולי הייתה גסה בתשובתה. ״פשוט שתיתי בבית.״ היא מסבירה בעודה הולכת אחריו. הקירות נמוכים ומכוסים בטפט ועל הרצפה שטיחים ולתמר יש תחושה משונה כאילו היא במחפורת של איזה גמד או טרול מתחת לאדמה.
״זה בסדר, אין צורך להתנצל.״ הוא מחייך אליה והם יוצאים מחדר הכניסה.
״לא התנצלתי, רק הסברתי.״ היא אומרת בעודם הולכים במסדרון ומגיעים אל חדר הטיפולים שלו. “שתיתי לפני שבאתי.” היא מוסיפה בלי הרבה סבלנות.
מיטת עיסוי ניצבת במרכזו ועל הקירות תלויים מדפים רבים ועליהם פסלונים מגולפים, תמונות, תמונות, צלמיות ושאר בוקי סרוקי שבחורות כמו שרית בטח מחשיבות כאומנות עתיקה.
״דווקא כן התנצלת.״ אומר קרנוי ומצית משהו שנראה כמו מקל קטורת מסולסל. ״וההתנצלות התקבלה.״
״אני מסבירה לך שלא התנצלתי.״ מתרגזת תמר. ״ואתה יכול בבקשה לכבות את הקטורת הזאת? אני שונאת שמעשנים לידי. סיגריות, קטורת, סיגארים. זה הכל אותו גועל נפש מבחינתי.״
״אי אפשר,” מחייך אליה קרנוי. "זה כל הקסם.״ לראשונה היא מריחה את העשן.
הריח דק אבל מצחין. יש בו משהו מגעיל אבל היא מוצאת שאינה (יכולה) רוצה להגיד כלום. היא מוצאת עצמה עומדת בכתפיים שמוטות, כאילו מחכה שיגיד לה מה לעשות, ותמר אינה בחורה שרגילה לחכות שיגידו לה מה לעשות.
״אני אצא מהחדר ואת תתפשטי ותשכבי על המיטה.״ הוא אומר בטבעיות.
״מה?! לגמרי?״ שואלת תמר. מעולם לא התפשטה לגמרי בפני גבר זר וגם במצבים אינטימיים היא תמיד מכבה את האור, לכן דרישתו של גבר זר המורה לה להתפשט נראית לה תלושה מהמציאות.
״לגמרי.״ עונה קרנוי. ״יש לך מגבת, תתכסי בה ותקראי לי כשאת מוכנה.״
״אבל למה לגמרי?!״ דורשת תמר, מוצאת שמשהו בתוכה לא באמת רוצה לשאול אותו את השאלה. זה מוזר, חשבה שתתנגד יותר לדרישה כזו.
העשן ממשיך למלא את החדר הקטן אך למרבה ההפתעה הוא פחות מפריע לה עכשיו (הוא אפילו נעים).
״עירומה לגמרי, כדי שיהיה לי קל יותר להגיע לאזורים החשובים.״ אומר קרנוי בפשטות ויוצא מהחדר, משאיר אותה עם המיטה, המגבת והעשן.
האזורים החשובים? ניעורה בה אזעקה, אך ידיה כבר נעות מעצמן, ממהרות לציית לקולו המלודי של קרנוי. מבלי לדעת למה היא מתירה את כפתורי חולצתה ותולה אותה על וו ולאחר מכן פושטת את מכנסיה וחולצת את סנדליה ונשארת לעמוד בתחתונים וחזייה בלבד. העשן מדגדג את נחיריה כאשר היא משתהה עכשיו, נאבקת באוטומטיות המוזרה שפשתה בידיה, רגע לפני שהיא מתפשטת לגמרי. קרנוי הורה לה להתפשט, ביג דיל. ממתי היא עושה מה שאומרים לה אחרים?
ברגע הבא תמר פושטות ידיה של תמר את חזייתה ותחתוניה מגופה והיא מוצאת את עצמה נשכבת על בטנה על המיטה, מכסה את מבושיה במגבת, מעשיה לא לגמרי נהירים לה.
קרנוי נכנס לחדר ותמר מוצאת שהיא מתרגשת.
״איזה יופי של גוף.״ הוא אומר ותמר מתרגזת על ההערה הלא מקצועית אך תחת שתגיד משהו היא רק שותקת משום מה. פשוט שוכבת שם על בטנה והוא ממשיך, לוקח בקבוקון שמן עיסוי.
״איזה יופי של רגליים… ארוכות וחטובות כל כך. את מתאמנת?״
״תלך קיבינימאט, סוטה!” היא צריכה לומר, אך תחת זאת היא שומעת את פיה אומר:
"כן. פעמיים בשבוע. יש לי מאמנת כושר פרטית.״
״איזה יופי של רגליים. והישבן…קטן וחטוב, כמו שאני אוהב.״
כמו שאני אוהב? סליחה?!
תמר מתמלאת זעם. זה בדיוק הזמן לקום, לתת לו סטירה ולעוף משם. אחר כך להיכנס למכונית, לנסוע למשרד, לתת לשרית סטירה ולפטר אותה.
אבל גופה לא קם מהמיטה והיא רק נשארת לשכב על המיטה, אדים הולכים ומתעבים בתוך מוחה, מבלבלים אותה.
היא חשה בו מטפטף עליה את השמן החם ומצתמררת. השמן קר וחם בעת ובעונה אחת ונדמה כאילו הוא חודר את עורה ומחמם אותה מבפנים.
קרנוי מתחיל לשמן ולעסות את כפות רגליה, אצבעותיו נעות בתנועות מעגליות סביב כל כרית אצבע ואחר כך סביב כל כרית כף רגל. הוא לא ממהר, יש לו זמן. אף אחת לא קמה ממיטת הטיפולים שלו מיוזמתה. לא לאחר שהדליק את הקטורת.
"אני אוהב את כפות הרגליים שלך, הן קטנות ומושלמות.” אומר קרנוי ואוחז בהן בידיו.
כפות הרגליים שלה משומנות וחלקלקות וקרנוי מפשיל בטבעיות את מכנסיו ושולף את איברו הזקור. הוא אוחז בשתי כפות הרגליים שלה בכף ידו הגדולה, אוסף אותן למעין צדפה אנושית, ואז מחליק את איברו אל בין כפות רגליה היפיפיות.
קרנוי צופה בה מביטה במתרחש, מבטה של תמר מזוזע. היא מזיזה את אצבעות הידיים שלה: הן זזות. היא מניעה את ראשה מצד לצד. ראשה זז. היא מרגישה הכל, הוא יודע. היא לא משותקת: גופה פשוט לא נשמע לה עכשיו, הוא רוקד לצליליו של חליל אחר.
"שרית צדקה.” אומר קרנוי בעודו מאונן באטיות עם כפות רגליה של תמר. “הגוף שלך באמת מושלם. אני הולך ליהנות ממך מאוד.”
תמר שוכבת, קפואה ומבועתת בין הערפילים המתעבים במוחה כאשר ידיו של קרנוי מתחילות לעסות אותה כלפי מעלה. הוא עובר ביסודיות על שוקיה וברכיה, אצבעות חזקות לשות ולוחצות ומעסות כיווצים שלא ידעה שיש בה. אצבעותיו עולות עכשיו ונוגעות בירכיה ובחלקן העליון ופולשות (אלוהים לא שם!) בטבעיות מתחת למגבת, מחליקות כבדרך אגב על ערוותה השעירה. היא רוצה לצרוח אבל כל מה שיוצא לה הוא רק כחכוך בגרונה.
"אמרת משהו?” שואל קרנוי בשלווה.
"לא, כלום.” פולט פיה מלים שלא היא יצרה.
בדרך אגבית לחלוטין מחליק קרנוי על שפתי ערוותה מתחת למגבת, חש בחום הבוקע מבינהן. הוא רק יכול לדמיין לעצמו את זוועתה כאשר הוא מחדיר אליה אצבע ואז שתיים, להט מציה החלקלקים מקבל אותו בשקיקה הפוכה לחלוטין לאימה הממלאת כנראה את מוחה של תמר, שבויה בקסם אותו אין היא מסוגלת להבין.
"אני אוהב את הכוּס הזה.” מגעיל אותה קרנוי בעודו מחליק את אצבעותיו לתוך החלקלקוּת אשר בין רגליה. תמר חשה רטיבות לוהטת ממלאת אותה אך היא מעולם לא הייתה מגורה פחות. “עוד מעט אני אדפוק אותך, בסדר?”
"בסדר גמור.” עונה פיה.
קרנוי מקפל בזהירות את המגבת כך שהוא חושף את חלקו התחתון של ישבנה וכל מפשעתה של האישה הקנאית כל כך לפרטיותה עירומה עכשיו.
"יופי של תחת.” הוא אומר, קולו להקת זאבים בין האלונים. הוא מביא כלי שהתחמם על להבת נר ויוצק שמן חם על פי הטבעת שלה. השמן לוהט ותמר גונחת כאשר הוא פוגע בטבעת האנאלית הרגישה.
"גם בתחת אני אבקר, אל תדאגי חמודה.” אומר קרנוי. “איך הוא שרירי וקטן ועגול כזה. אני והוא הולכים להיות חברים טובים, נכון?”
ראשה של תמר מהנהן אך קרנוי יודע שלא הכרתה של תמר היא זו שהסכימה עכשיו למה שהוא עומד לעשות. היא מניח את האצבע המורה שלו על פי הטבעת הקטן והבתולי שלה ואז דוחף.
"איזה יופי של תחת. מרגישה אותי דוחף לך אצבע? ו…הופ! אני בתוכך! כיף?"
תמר נאנקת ולרגע נדמה לו שאולי מוחה ותודעתה מנסים להשיב מלחמה עכשיו. אין זה משנה, היא לא יכולה לנצח.
"רוצה עוד אצבע? את יכולה להלחם, בשבילי זה רק כיף יותר.” הוא אומר ומקרב את האצבע האמצעית אל פי הטבעת שלה. “הנה…כבר שתי אצבעות בתחת שלך…מוכנה לעוד אחת?”
ראשה של תמר מהנהן ושפתיה מתכווצות לחיוך מרצה.
"יופי. ילדה טובה.” אומר קרנוי. הוא שופך עוד שמן על התחת שלה ואז מחדיר את הקמיצה אל ישבנה הקטן והמשומן. במשך כמה רגעים הוא מזיין אותה בתחת באצבעותיו העבות, מתעלם מאנקותיה, פניו מעוות בחיוך מוזר שלא מהעולם הזה, שלא מהזמן הזה. לבסוף הוא מוציא את אצבעותיו מישבנה וניגש אל ראש מיטת העיסוי. איברו זקור ומתנודד והוא מגיש אותו לעבר ראשה.
"תמצצי.” אומר קרנוי בקול נעים ולרגע קט האישה שמאז ומעולם לא הסכימה למצוץ לאף גבר איתו בילתה כמעט מצליחה לסרב, או לפחות להשתהות. ככל שהיא משתהה מועקה אדירה גדלה בה, גוררת את ליבה למטה כמו סלע שגדל בקצב מפלצתי.
סלע גורר את ליבה מטה.
מצוק. מטביע את תקוותה במצולות.
הר. מושך את ישותה אל התהום.
רכס. רכס אדיר, מאות מליוני טונות של סלע שחור אשר גוררות אותה לתהום של יאוש, של חוסר תקווה, של כליה.
"קדימה, מתוקה.” אומר קרנוי ומלטף את ראשה. “את יודעת שאת רוצה את זה, נכון?”
תמר מהנהנת וממהרת לאחוז בזין ולהוביל אותו אל פיה, והמועקה מתפוגגת באחת, משאירה בה כוויות קור שהיא יודעת שלא תשכח לעולם. שפתיה עוטפות את הזין ופיה החם והרטוב מקבל אותו באהבה, רק לא לחוש שוב במחיר האיום של הסירוב. לעומת משקלו האינסופי של סלע היאוש השחור, למצוץ את הזין הזה זה הדבר הכי מדהים שקרה לה בחיים, ראשה נע קדימה ואחורה על האיבר הזקור הממלא את פיה. היא נועדה למצוץ את הזין של קרנוי, מבליחה בה תובנה איומה, בוהקת לנוכח הזיכרון המבעית של האימה האפלה שחוותה כאשר ניסתה לסרב. כן, היא נועדה ללקק את הזין הזה בלשונה הרכה, למצוץ את ראשו בשפתיה הרטובות, לאונן לו באצבעותיה הרכות.
פיה של תמר רטוב ולוהט ושפתיה רכות וקרנוי נוהם בעודה מענגת אותו בפיה. הוא יודע שהיא לא יכולה להתנגד לו, אף בת אדם לא יכולה להתנגד מהרגע שהקסם העתיק נעץ בהן את מלתעותיו, אבל זה תמיד משעשע כאשר הן מנסות להלחם, וזו הייתה עקשנית במיוחד. היא כנראה בעלת חשיבות בקהילתה, אך לקרנוי אין הדבר משנה. על אף שברור לו שאין קלת משכב מטבעה היא מלקקת עכשיו את אשכיו השעירים בחרדת קודש, יונקת ומשחקת בכדורים הגדולים בלשון זריזה ונעימה. קרנוי מחייך אליה, חושף ניבים בחיוך זאבי והיא מהנהנת בהכרת תודה וחוזרת למצוץ את ראש איברו הגדול כאילו מציצת זרגים היא עניין שבשגרה אצלה. ללא התחשבון מיוחדת בנוחותה הוא אוחז עכשיו בראשה ונועץ את איברו בפיה בכוח, קובר אותו בגרונה הלוהט, חוסר הנוחות שלה מטרידים אותו כזמזום יתוש מרחוק. היא לא מנסה להתנגד וממילא גם לא יכולה להתנגד, והיא רק פוערת את פיה חזק ככל שתוכל, מניחה לו להשתמש בגרונה הלוהט לצורך תענוגיו.
הזין שלו גדול ולסתותיה נפערות עד כאב אך ממילא לא מדובר בהנאה עבורה, כלל לא. תפקידה כעת הוא רק לספק לו זוג שפתיים רכות, פה רך ולוהט וגרון עמוק לקבור בו את איברו. היא רק עוד כוהנת במקדש אשר מתחת לאדמה, כוהנת שנועדה לסגוד לאל החרמן הזה עד יומה האחרון. הוא יחלל לה בחלילו והיא תרקוד בין האלונים, הוא ישקה אותה ביין והיא תשתה, הוא יצווה עליה לבוא והיא תתפשט ותפתח את הרגליים והוא ידפוק אותה עוד ועוד עד שישלח אותה לחופשי. כל עוד היא תציית לו הוא ירשה לה לבוא אל המקדש.
"בסדר.” אומר קרנוי. "תתהפכי.” מצווה קרנוי וגופה של תמר מציית ללא ערעור.
היא מרימה אליו את מבטה. גופה אולי צייתן ומשתוקק למגעו אבל בעיניים יש פחד, כעס והתרסה. העיניים הן חלונות לנשמה, ונשמתה של תמר שונאת את הכלא אשר גופה הפך להיות.
היא לא על גלולות. היא לא אוהבת אותן וממילא לא מקיימת הרבה יחסי מין וכאשר כן קיימה, הקפידה שבן זוגה ילבש קונדום.
היא לא על גלולות. מעולם לא הייתה רגישה לרחם שלה אך עכשיו ברור לה שהיא מיד אחרי ביוץ. היא כמעט יכולה להרגיש את הביצית מחכה בסבלנות לזרעו של קרנוי.
איברו של קרנוי משורג ובוהק מרוקה ומשהו במבנה שלו מבעית אותה, כאילו לא שייך ליצור אנושי. הוא מתנודד מצד אל צד כאשר קרנוי מעפיל על מיטת העיסוי זרם דקיק של זרע ניגר ללא הפסק מהחור אשר בראשו, זרזיף חמים ודביק על ירכיה הפשוקים.
המבט בעיניה מבהיר לקרנוי שאילו הייתה יכולה לסגור את רגליה הייתה עושה כן אך שוקיה מחליקים מעצמם משני צדי המיטה בהזמנה פתיינית. היא כנראה הייתה משלמת כל הון שבעולם אם הייתה יכולה להניח את ידיה על מפשעתה ולחסום את הגישה אליה, ולו במחווה בלבד, אך תחת זאת היא רק נשענת על מרפקיה וצופה, מבועתת כציפור, בנחש המחליק אל הקן הפרוותי והרטוב שלה.
קרנוי מביט בה בעודו בועל אותה, עיניו, מדורות אפלות ולוהטות, ממסמרות אותה למיטה כמו מסמרי בטון שחורים. הוא לא מחזיק אותה. לא נוגע בה כלל, למעשה, מלבד הזין שלו הממלא אותה, אך היא נעוצה כמו שהיא תחת מסמרי עיניו, היא אינה יכולה לברוח יותר מאשר פרפר אשר סיכות נעוצות בכנפיו יכול לעוף וכל שהיא יכולה לעשות עכשיו הוא לפשק את רגליה הארוכות בברכה ולצפות בו בועל אותה בתנועות נינוחות, גופו משתרג בכל נעיצה.
המיטה חורקת קלות תחת תנועות אגנו. גופו כבד מעל שלה, כמו הר של גרניט. משקלו מצמיד אותה אל המיטה ומפשק את רגליה המשתלשלות משני צדי מיטת העיסוי. הוא רוכן לנשק אותה, לשונו פולשת אל פיה ולשונה מברכת אותו בריקוד משולהב, לוהטת ורוגשת. ערוותה אוחזת בו באגרוף של קטיפה חלקלקה, דפנותיה סוחטות אותו עם כל ניעה, משומנות במיצי תאווה וזרע. היא נאנקת עכשיו, קולה משתוקק ותובעני וגרוני, משקף רעב עמוק וכמיהה ללא גבול. ידיה נחות על עורפו וגבו בשקיקה מושכות אותו פנימה. רק עיניה אינן שותפות לאורגיה והן מציצות בו ביאוש מתוך פניה המשולהבות, המיוזעות.
"את כל כך חמה…” הוא מביט בעיניה. “את כל כך רוצה אותי…”
"אני צריכה אותך…” אומר פיה בתחינה. “בוא אלי…”
"אני בא אלייך.” הוא מסביר מבלי להפסיק לעבּר אותה. “את שלי.”
תמר מהנהנת, מבינה בכל נימי נפשה את משמעות המילה הפשוטה 'שלי'. היא קשורה אליו עכשיו בקשרים שלא ניתנים להתרה והיא תשכב כך, פשוקת רגליים וזמינה, עד אשר יתיר לה לרדת מהמיטה. ככל שהיא חושבת על חוסר המוצא שלה היא חשה באש זרה מתלהטת בחלציה עד אשר היא שומעת את עצמה זועקת בהתרגשות, משפדת את נשמתה בכוח אל מול איברו הגדול. הניסיון לעצור את הבערה שבין ירכיה דומה לניסיון לעצור משאית מדרדרת על ידי עמידה מולה והיא חשה שאם תנסה להתנגד לעוצמת הריגוש הוא יקרע אותה לגזרים, לכן היא נכנעת לעונג הכפוי וזועקת באקסטזה, זעקותיה עזות ושבורות וגרוניות ומיואשות.
קרנוי מביט למטה, אל מפשעתה של תמר. שפתי ערוותה סמוקות מעוצמת מהלומותיו ושלולית זרע ניגרת תחתיה, איברו מגיר ללא הפוגה עוד לפני שחדר אליה בכלל. הוא הריח את פוריותה מהרגע שפתח את הדלת וכעת זרעו רב העוצמה מציף את רחמה בעודו מתענג על כיבוש גופה ורצונה של תמר. היא שוכבת תחתיו, מתנשפת ומיוזעת לאחר סדרה ארוכה ומתישה של שיאי אקסטזה ולרגע עדין אחד הוא רוכן ונושק על מצחה.
קרנוי קם מהמיטה, איברו מיטלטל בין ירכיו כמטוטלת אפלה.
"לכי.” הוא אומר ותמר ממהרת לקום מהמיטה. היא שומעת נוזל נשפך על הרצפה ומביטה מטה בתדהמה לנוכח כמויות הזרע הלא הגיוניות אשר נשפכות מבין ירכיה, יוצרות שלולית גדולה כצלחת על רצפת האבן. לאחר שהיא לוקחת את בגדיה, תמר ויוצאת מהחדר, מהמחילה התת קרקעית ומהבית ורק כאשר היא נכנסת למכוניתה היא מבחינה שהיא עירומה. ערפל מתחיל להתפזר במוחה והיא מתלבשת במבוכה במכוניתה, אך לשמחתה איש אינו עובר ברחוב ורואה אותה כך.
כאשר היא מגיעה הביתה היא מנסה להיזכר במה שקרה אך הפרטים חומקים ממנה, כמו היו חלום הנוזל ממוחה לאחר יקיצה. היא זוכרת את קרנוי, זוכרת שקרה שם דבר מה חזק מאוד וגם תמונות בודדות אך כאשר היא מנסה לחבר את התמונות לסיפור היא מתקשה להחזיק אותן לכדי פאזל משמעותי. היא ממהרת להתקלח וגם שוטפת את מפשעתה אך משהו בה אומר לה שזה מאוחר מדי, אם כי מאוחר מדי למה אינה יודעת בדיוק.
למחרת היא מגיעה אל המשרד. שרית מחייכת אליה אך עיניה אינן שותפות לחיוכה והיא אינה אומרת דבר. אף אחת לא מדברת על כאב הגב שנעלם או על קרנוי וכאשר כרסה של תמר מתחילה לתפוח כמה שבועות לאחר מכן, שרית רק מביטה בה בתערובת של הערכה וחמלה ואינה שואלת דבר.
וואו
צריך קצת שיוף בקצוות. אבל עשוי מחומרים טובים.
מעולה כמו תמיד.
מתבקש המשך
אז עברת לפרסם סיפור בתדירות של פעם בחודש? =/
אני מתה על שליטה מוחית וכאלה.. אני בדרך כלל מעדיפה שביחד עם זה שהן שונאות את זה הן גם נהנות מזה, אולי כמו שבסוף תמר נהנית.
יש לי גם תמר שאני מכירה טוב, ומאיזו שהיא סיבה גם זה קצת מדליק. 🙂
כל הכבוד.
מצתמררת? נחמד 🙂
בדיוק קראתי מאמר על הסקסיזם שבהתניה של נשים לומר "אני מצטערת" גם אם זה לא המצב ולגברים לקבל את זה כהתנצלות.
ישר עלה לי קרנוי לראש…