הסיבוב

את אורן הבנדוד שלי הערצתי מהיום שאני זוכר את עצמי. אז לא ידעתי למה, היום יותר קל לי לנתח את זה: אני הייתי בן יחיד להורים גרושים והוא היה הבן של האח שכן הצליח לשמור על המשפחה שלו. אני הייתי נמוך לגילי והוא גבוה ושרירי. אני הייתי הכי צעיר מהנכדים המבוגרים והוא מבוגר ממני בשלוש שנים, תמיד הוא היה במגמה לפנים, תמיד צעד לפני. לפני עם אופניים אדומים בלי גלגלי עזר, לפני בבית ספר עם תלבושת אחידה וילקוט עם ציור של סטיב אוסטין, לפני בתיכון, לפני עם רישיון, לפני עם חברה, לפני בצבא. תמיד לפני. את כל הדברים האלה אני יודע היום, אז סתם הערצתי את האדמה עליה היו הלך.
יאמר לזכותו שהחל משלב מסוים, הוא תמיד היה נחמד אלי, יותר מאחר אל בני הדודים האחרים. היינו חמישה בטווח הגילאים שבין אורן, המבוגר ביותר, אלי, אבל אורן התייחס אלי כאילו אני בן גילו. בהתחלה זה לא היה ככה ואני זוכר את עצמי בוכה ונעלב בגינה של סבתא כשאורן ואחיו גירשו אותי מהבית על העץ אבל מתישהו, בערך כשהייתי בכיתה ד' או ה', פתאום הכל השתנה. הוא לקח אותי לסיבוב על אופני המירוץ שלו ומאז הכל היה אחר. בכל פעם שהמשפחות נפגשו, הייתי בעננים. הוא הראה לי את הפלייבוי הראשון שלי, הוא נתן לי אולר שוויצרי, הוא הרביץ לרוני ואלון שהציקו לי בבית הספר, הוא…הוא היה ההתגלמות הממשית של המלאך שלי, ההוכחה שנסים יכולים לקרות. כשאתה ילד אתה מקבל נסים כאלו בלי לתהות או לפקפק. הרגע שבו הנס נשבר הוא הרגע שבו אתה הופך לגבר.
הייתי בן שבע עשרה וחודש וכבר היה לי רישיון. אליק, הבנדוד המבוגר ביותר שלא היה בגיל שלנו, התחתן, וכל השבט התכנס לחתונה. נסעתי עם אמא במיצובישי שלנו וכל הדרך לא יכולתי להתאפק, הייתי חייב לספר לאורן שיש לי רישיון נהיגה. הוא היה אז בצבא ולא יצא לי לדבר איתו מאז שעברתי את הטסט ועכשיו הסיפור בער בי כמו חומצה, שורף את הפה והלשון שלי.
"אתה בטוח שהוא יהיה בחתונה?” שאלה אמא.
הדברים שלה היכו אותי כמו רעם. מה אם הוא לא יהיה?
"בטח שהוא יגיע.” אמרתי בבטחון של בן עשרה. “ישחררו אותו.”
"גם אני מאוד מקווה שהוא יהיה, רק אל תתאכזב אם לא.”
כאשר הגענו לאולם הכל היה כבר מלא באנשים. אמא הכריחה אותי לנהוג לאט בגלל שהייתי נהג חדש ובגלל זה הגענו אחרונים. דוד ששון ודודה מיקי חיכו לנו בכניסה ונישקו אותי בחיבה (“כמה הוא גדל!”) ואת אימא ברחמים מוסווים ("עוד לא מצאה אף אחד, המסכנה. שש…”)
"אורן כבר הגיע?” שאלתי את דוד ששון.
"לא יודע. ההורים שלו כאן אבל גם הם לא ידעו אם ישחררו אותו מהצבא או לא.”
הרגשתי כאלו שפכו עלי דלי מלא בוץ קר ולא אמרתי כלום.
"אל תדאג, ילד.” אמר דוד ששון ופרע את שערות ראשי בחיבה. “אני מקווה שהוא יגיע.”
אורן לא הגיע לחופה. הוא לא הגיע למנות הראשונות. כשכולם רקדו, אני לא רקדתי ורק ישבתי עם אמא, שנינו מביטים בציפייה בכניסה. דודה מיקי באה והציעה לי לעלות לרחבת הריקודים:
"כדאי לך, יש המון חתיכות!”
סירבתי בנימוס. אחר כך הגיעו המנות העיקריות ואני רק ישבתי וניקרתי באוכל בלי תאבון. כשהמוסיקה התחדשה דודה מיקי חזרה וביקשה ממני לרקוד איתה ואני הייתי מבואס לגמרי אבל אמא דחפה אותי ודודה מיקי משכה אותי ועליתי לרחבה. היעני ריקוד שלי התמצה בלזוז מצד לצד בלי לאבד קשר עין עם הכניסה. בשלב מסוים השלפוחית שלי הציקה לי ודישדשתי לשירותים, מדוכדך ומאוכזב. בתור למשתנות כמעט התחלתי לבכות. גם מזה שהוא לא הגיע וגם מאיך שאני מתנהג כמו ילד מטומטם. מה קרה, כולה בנדוד שלך לא הגיע. תרגע, ילד.
כשחזרתי מהשירותים ראיתי אותו. הוא היה על רחבת הריקודים, במדים, ורקד עם אמא שלי.
אורן! כאן!
רצתי אליו ונתתי לו טפיחה על השכם.
"מה קורה, איש!” הוא קרא וטפח לי בחזרה על השכם.
"הוצאתי רישיון!” צעקתי, מנסה להתגבר על המולת המוסיקה.
"מה?”
"רישיון! רישיון נהיגה!”
"אה, יופי!”
"רוצה סיבוב?”
"אחר כך…אני רוצה לרקוד קצת, בסדר?” הוא צעק. “גדי, תעשה טובה למין האנושי. תביא לנו שתי וודקות, הא?”
הייתי טיפה מאוכזב שהוא לא רצה לצאת איתי לסיבוב, אבל לא רציתי להציק. רצתי לבר וביקשתי שתי וודקות. חיכיתי הרבה זמן כי לחנון כמוני שנראה כמו ילד לא ממהרים להגיד אלכוהול, את זה למדתי בשנים הבאות. כאשר חזרתי הוא ואמא שלי עדיין רקדו, שניהם מביטים אחד בשני במבטים משונים.
"תודה, איש!” אורן אמר ולקח את הוודקה מהידיים שלי. הוא הגיש כוס לאמא שלי ושניהם רוקנו את השוטים בלגימה אחת.
"תעשה עוד טובה לאנושות…” הוא גיחך אלי ואני נמסתי על רחבת הריקודים. חייכתי אליו בחזרה ורצתי שוב לבר. לא היה אכפת לי להיות הכּלָב–רץ שלו, הייתי כל כך מאושר מזה שהוא כאן! שוב חיכיתי כמה דקות עד שהברמן לא יכול היה להתעלם ממני יותר ובפרצוף אנטיפטי הגיש לי שני שוטים. כאשר חזרתי למקום שבו הם היו לא מצאתי אותם בהתחלה ורק אחרי כמה רגעים הבחנתי בהם רוקדים יותר בצד.
"אתה האיש!” אורן אמר כשהגעתי. הוא שוב הגיש שוט לאמא ולקח אחד לעצמו אבל הפעם כאשר אמא גמרה את שלה הוא הגיש לה עוד אחד. אמא גיחכה ואמרה משהו והוא צחק ואמא גמרה גם את השוט שלו.
"פעם אחרונה, ודי, בסדר, איש?” הוא אמר לי. “בירות הפעם, נראה לי שגמרנו עם וודקה להערב. אחר כך סיבוב, בסדר? רק אל תשתה לי, הא?”
הברמן כבר ממש שנא אותי עכשיו והתאמץ להתעלם ממני אולי עשר דקות. דוד ששון הגיע וביקשתי ממנו שיזמין לי שתי בירות.
"שתי בירות?” הוא השתומם. “בשביל מי?”
"בשביל אורן ו…בשבילי.” אמרתי. לא יודע למה אמרתי "בשבילי" במקום "בשביל אמא שלי" ברגע האחרון. פשוט יצא לי.
דוד ששון הזמין לי את הבירות ומיהרתי לחזור אל רחבת הריקודים, רק שלא ראיתי שם את אורן ואת אמא שלי. הסתובבתי כמה דקות בין הרוקדים עם הבירות, מחפש אותם עד שפתאום ראיתי בקצה האולם, בפינה אפלה, את שמלתה הוורודה של אמא מעורבת במדי הצבא של אורן. לרגע היה נדמה לי שהוא גוהר מעליה, כאילו מנשק אותה.
"הנה הבירות שלכם!” אמרתי ואורן הסתובב במהירות.
לרגע, בגלל התאורה, היה נדמה לי שהיד שלו הייתה בין הרגליים שלה.
אמא השפילה את מבטה ואורן לקח את הבירות ואמר: "תודה, איש! מה עם הסיבוב, אתה רוצה לקחת אותנו לסיבוב? להראות לי איך אתה נוהג?”
"אותנו?” שאלתי. “את מי זה אותנו?” חשבתי שהוא מתכוון אולי לערן וסיוון, האחים שלו.
"את אמא שלך ואותי.”
מה?!
"אבל…היא כבר ראתה אותי נוהג. אני נהגתי לכאן. והיא סתם תגיד לי לנסוע לאט…” התרגזתי. זה בכלל לא היה כמו שתכננתי: רק אורן ואני והאוטו וחופש.
"היא לא תגיד לך לנסוע לאט.” אמר אורן. “נכון שאת לא תגידי לו לנסוע לאט? נכון שתתנהגי יפה?”
"אני יהיה ילדה טובה…” אמרה אמא וצחקקה, מתנודדת קלות.
הייתי מאוכזב ועצבני על איך שאמא נתקעה לי לנסיעה הזאת, אבל לא היה נראה לי שאורן יבוא איתי לבד, אז הסכמתי. יצאנו מהאולם והלכנו אל החנייה, אורן תומך באמא שלי שהתנדנדה מעט. הוא מלמל דברים באוזנה והיא צחקקה ואמרה: “מה פתאום…לא לידו…אתה משוגע לגמרי…לא,נו…אתה פסיכי…”
הגענו למכונית ושם חיכתה לי הכאפה הבאה בפרצוף. במקום שאורן ישב לידי ויראה איך אני נוהג, הוא התיישב עם אמא במושב האחורי.
"מה אתה עושה?” שאלתי אותו, מזועזע.
"כאן יותר נוח, איש.”
"אבל איך תראה ככה איך אני נוהג?!”
"אני אראה מפה. יאללה, תניע.”
"אבל אורן, לא רואים כלום מאחורה!” התרגזתי.
"מה שצריך לראות, רואים.” הוא אמר ואמא צווחה וצחקקה משום מה.
הכל התחרבן לי. הכל.
מבואס ורגוז נכנסתי למכונית התיישבתי מאחורי ההגה. חגרתי את עצמי והנעתי.
"אתם חגורים מאחור?” שאלתי.
"אנחנו בסדר, סע.” ציווה אורן.
לא התווכחתי ונסעתי. יצאתי בזהירות מהחניה ועליתי על כביש הגישה שהוביל אל כביש החוץ, נוהג בזהירות בחושך, מרוכז בכביש ובלילה, מחפש רמזים לסכנות לא מוכרות. הייתי מודע מאוד להגה, ביררתי עם עצמי שאני יודע מה עושה כל דוושה, שלא יהיה לי איזה בלק אאוט פתאום ואני אתבלבל בינהן. הכביש התעקל בין ברושים, מעל גשר, לצד שדות. שלט הפתיע אותי מהאפלה אך הצלחתי להתחמק ממנו.
כאשר עליתי על הכביש הראשי נשמתי לרווחה. הכביש היה מואר ורחב והרגשתי יותר בשליטה.
"עכשיו אפשר להרביץ קצת!” אמרתי אך אורן לא אמר דבר.
"מוכן למהירות?” שאלתי ואורן מלמל דבר מה מאחור.
הצצתי במראה האמצעית כדי לראות מה קורה שם והלב שלי קפא. אורן ואמא שלי התנשקו בלהט במושב האחורי. הפיות שלהם היו דבוקים זה לזה בתשוקה והידיים של אורן ליטפו את הגוף של אמא מלמטה למעלה.
"אורן…די…” אמא שלי מלמלה וראיתי שהיא מנסה קצת להדוף אותו אבל הוא לא ממש הפסיק וגם לא היה נראה לי שזה ממש מפריע לה.
הלב שלי הזרים קרח בגוף שלי במהירות של אלף קמ"ש. הייתי המום וחוץ מאשר לבהות בקווים המקווקווים שעל האספלט מתחת למכונית לא יכולתי לעשות כלום.
אמא שלי. אורן. במושב האחורי.
כאשר יצאתי מעט מההלם, המלמולים של אמא כבר לא היו "די אורן" אלא הרבה פחות "די" והרבה יותר "אורן". באצבעות רועדות הנמכתי את המראה האמצעית וגל קור נוסף געש בעורקי. ידו של אורן הייתה עמוק מתחת לשמלתה של אמא שלי, אצבעותיו אי שם בין ירכיה. בשלב הזה אמא כבר פסקה מהעמדת הפנים שלה והניחה לו לעשות בה כרצונו, מפשקת את רגליה בהזמנה אילמת.
"הו…אורן…” היא נאנחה. "שם…אני כל כך…אורן…”
משהו בהיר התעופף ונחת על הדשבורד. אינסטינקטיבית שלחתי יד ומצאתי עצמי אוחז בתחתונים של אמא. ריח עדין ואינטימי הגיע לנחירי ולרגע תהיתי אם אני מריח אותו מתחתוניה של אמא או ממפשעתה ממש, אותה מפשעה אשר בן דודי היקר עשה בה אלוהים יודע מה מתחת לשמלה.
"אורן! אני גומרת! אורן! אני לא מאמינה! אל תפסיק! אורן! בדיוק שם! אל תפסיק! אורן!”
קריאותיה של אמא שלי שככו מעט ולמשך כמה רגעים שקט מילא את חלל המכונית, מופר רק על ידי התנשפויותיה של אמא שלי המהולות בריחה שעלה והסתלסל באוויר. לאחר כמה רגעים הרגשתי את אורן זז ואז קרקוש מתכת עדין ואוושת בד מחליק על עור.
"עכשיו תורי.” אמר אורן.
לרגע תהיתי למה הוא מתכוון אבל אז הוא אמר:
"בדיוק ככה…וואו, חולה על הפה שלך, דודה תמר…”
אצבעותיי נעו מעצמן, נשלטות על ידי סקרנות חולנית. הנמכתי את הראי ולזוועתי ראיתי באורם הכתום של פנסי הכביש את ראשה של אמא שלי עולה ויורד על איברו של אורן. שפתיה עטפו את הזין והוא בהק מרוקה בעודה מענגת אותו בפיה כמו זונה. ידו של אורן נחה באדנות על שיערה השחור, מלווה את ראשה במסלול הקצר שלו, מעלה מטה, קדימה אחורה. בפה יבש הרמתי את מבטי ועיני פגשו בעיניו של אורן. הוא קרץ לי וחייך.
דמעות מילאו את העיניים שלי עד שבקושי יכולתי לראות את הכביש אשר הפך לסיוט קליידוסקופי בכתום, לבן ושחור. שני העמודים שעליהם עמד העולם של קרסו בבת אחת והרגשתי שאני לא יכול לעשות כלום מלבד להשאיר את העיניים על הכביש, את הידיים על ההגה, ולנסוע. לא יודע כמה זמן נסעתי כך. הזמן נעלם, התנדף כמו גזים מצינור הפליטה של המכונית. למדתי על זה במבחן התאוריה אותו עשיתי חודשיים קודם לכן. הזמן הוא כמו גז?
שמעתי את אורן אומר משהו וחזרתי למציאות.
"…יש מיצובישי ואפשר להשכיב…רגע…הנה זה.”
אמא צווחה בהפתעה ושמעתי חבטה. הבטתי לאחור וראיתי שאורן השכיב את המושב האחורי. אפילו לא ידעתי שאפשר. לא רציתי לראות את מה שהלך לקרות עכשיו. הרגשתי תנועות במושב האחורי כאשר הם התארגנו לשלב האחרון בערב הסוראליסטי הזה. שמעתי אותם מתנשקים. אמא נאנחה. משהו זז מימיני וכאשר הפניתי את מבטי ראיתי את רגלה של אמא נחה על חלקו העליון של מושב הנוסע, שוקה חטוב ושזוף, כף רגלה נתונה בסנדל כסוף. כעבור רגע חשתי ברגל השנייה נחה על המושב שלי והבנתי שאמא שלי שוכבת עכשיו במושב האחורי ברגליים פשוקות ומחכה להידפק על ידי אורן, בן דודי.
עכשיו כבר לא יכולתי שלא להסתכל. אמא שלי על הגב, רגליים ארוכות וחטובות. בינהן אורן, מכנסי הצבא שלו מופשלות. התחת שלו בדיוק בין הרגליים של אמא שלי, עולה ויורד, עולה ויורד. אמא נאנחת, גונחת, זועקת. אדים מתחילים להתעבות על השמשות. הסנדלים של אמא עולים ויורדים לפי הקצב. ריח מלא ואינטימי וחריף, מתערבב בזיעה, מתערבב באדים, מתערבב בהתנשפויות במלמולים, בחריקות. והתחת של אורן עולה ויורד בין הרגליים הפשוקות של אמא שלי.
עולה ויורד.