עיניה של עינת מתמלאות דמעות כאשר הצלב שוב מחליק על הבורג הסורר ופוגע בצלצול רם באספלט הסדוק. המכונית המחורבנת שלה נחה נמוך מדי על הגלגל שצמיגו התפגר, אך בריגור מורטיס שלו הצמיג נאחז בשלדה ומסרב להרפות. גם כאשר רקדה על הצלב, זה החליק והיא נפלה וכמעט שברה את המרפק המחורבן. השמש זולגת לה במורד הרקיע ועוד מעט תיעלם והיא תישאר כאן תקועה, עשרים ומשהו קילומטר מתחנת הדלק הקרובה ביותר. שתי מכוניות חלפו על פניה בשלוש השעות האחרונות, שתיהן מתעלמות ממנה בשעטה מטורפת בגלל העיקול אשר מסתיר אותה ממש עד הרגע האחרון. אם מי מהנהגים ראה אותה במראה האחורית, הוא לא נעצר כדי להתעניין. מושבניקים מסריחים.
שעה קלה אחר כך היא שומעת טרטור מכיוון העיקול בכביש והיא ממהרת לחפש נקודה בה לא תיפגע מהרכב אבל תוכל להיראות ולדרוש מהנהג שיעצור. הטרטור מתקרב והיא מנסה לנחש את סוג הרכב. חיפושית?
האופנוע מגיח במהירות רבה מכפי שדמיינה ופנסיו מסנוורים אותה והיא ממהרת להסתיר את פניה. לרווחתה היא מבינה מבעד לעיניה העצומות שהוא מאט במהירות, נעצר כמה מטרים אחריה. הרוכב מחנה את האופנוע הגדול שלו לפני המכונית שלה ומדומם את המנוע. לאחר מכן הוא יורד ומוריד את הקסדה.
הוא גבר כבן ארבעים, רחב כתפיים ונמוך מעט. שיערו חום ומקורזל ופאות הלחיים שלו עשירות וארוכות.
"ערב טוב!” הוא מתקרב אליה ומחייך. “מקום טוב מצאת להיאנס בו.”
"מה?” היא מפלבלת בעיניה.
כאשר הוא מגיא אליה, הוא נעמד לידה ושואל.
"מה קרה? פנצ´ר?”
עינת עדיין המומה ממה שנדמה לה ששמעה, אך היא מהנהנת במהירות.
"כן…ואני לא מצליחה לפתוח את הברגים…ואף אחד לא עוצר.”
"כן, נו. השבת מתקרבת וכל הדוסים ממהרים הביתה. את לגמרי לבד כאן, הא?”
הוא סוקר אותה במבט חודר, מלמטה למעלה, מבטו סוקר את גופה: רגלים ארוכות במכנסי ג´ינס נמוכי גזרה החושפים בטן שטוחה ורמז לקו העליון של זוג תחתונים, חזה מוצק הנתון בחולצה לבנה והדוקה, מזקיר פטמות בצינה המתפשטת בה. פניה נאים ובהירי מבט ושיערה השחור אסוף בקוקו פשוט.
"תפסתי לי דג שמן על היבשה…” הוא מחייך אליה.
"מה?” נדמה לה שוב ששמעה משהו שלא ברור אם אמר.
"שמעת אותי.” הוא מישיר אליה מבט. משהו רע קורה כאן, היא מבינה אך מסרבת לקלוט.
"תשמע…” היא אומרת, מנסה להתגבר על הפחד המאיים להציף אותה. “אני…אסתדר…זה בסדר…”
"אני חושש שאת רחוקה מאוד מלהסתדר.” הוא אומר לה. “אנסו אותך פעם?”
עינת לא עונה. ליבה פועם בקצב של פטיש אוויר ופיה יבש. היא מלכסנת מבט למכונית, אך הוא עומד בינה לבין המכונית.
"את לא תגיעי אל המכונית.” הוא אומר ביבושת. “ואם כן, כמה חלקיקי שנייה ייקחו לי כדי לשבור את החלון?”
היא שותקת, פוכרת באצבעותיה בחרדה, מחשבות שועטות במוחה במהירות של כמו אלפי קילומטרים בשעה.
"למה לא התקשרת לאף אחד?”
היא ממשיכה לשתוק והוא שואל בשנית.
"למה לא התקשרת לאף אחד?”
"התקשרתי…” היא משקרת, פניה מתלהטים. “ל…אחי…הוא צריך להגיע…כל רגע…”
"את לא משקרת לי, נכון?” הוא חוקר. “כי הטלפון שלך רושם כל שיחה. עכשיו, את רוצה שאני אבדוק ברשימת השיחות שלך?”
היא מנידה בראשה לשלילה.
"התקשרת למישהו?”
עיניה מתמלאות דמעות לפתע והיא מנידה שוב בראשה.
"כי לא הייתה קליטה, נכון?” הוא שואל בקול רך.
היא מהנהנת.
"כל כך חבל. תראי.” הוא אומר והיא מרימה את ראשה. הוא מצביע אל עבר קבוצת אנטנות הנראות כקורי פלדה שעכביש ענק טווה מול השמיים. טיפות אדומות מתנוצצות לעת ערב בין הקורים.
"הן משבשות את הקליטה כאן.” הוא מסביר, מניח עליה יד באדנות. “ממש מזל רע להיתקע כאן, בערב שבת בין מושבים של דוסים, מתחת לאנטנות, עם אנס פסיכופת. נאחס, הא?”
היא מהנהנת ופורצת בבכי, מליטה את פניה בידיה.
"אז לא ענית לי על השאלה מקודם.”
עינת ממשיכה לבכות, יבבותיה ארוכות וקורעות לב והיא מנסה להתחבא בין ידיה העדינות, אבל קולו קורע את האפלה הדקה שלהן.
"נו, אני מחכה לתשובה.”
כאשר היא ממשיכה בבכייה, ידו אוחזת בצווארה ואצבעותיה מתחילות ללחוץ בכח, מפעילות לחץ מחריד.
"מה…מה את רוצה לדעת?”
"שאלתי אם כבר אנסו אותך.”
"לא…” גואה בה שוב הבכי.
"יופי.” הוא אומר. “אני מעדיף שהחוויה תהיה…ראשונית. יש לי רעיון למשחק, רוצה לשמוע?”
עינת מבינה שהשאלה רטורית ומהנהנת מניה ובניה.
"אני מציע לך משחק שאם תנצחי בו, אני מחליף לך גלגל ושולח אותך לדרכך. בלי לגעת בך.”
הבכי שלה נחלש באחת והיא מסירה את ידיה, מתבוננת בו. לאחר שהיא מצליחה להסדיר מעט את קולה, היא שואלת.
"ואם אני מפסידה?”
"אני אונס אותך ויורה לך בראש. בום!”
הבכי מציף אותה פתאום, מטלטל אותה בעוצמה, מרעיד את כתפיה ומטביע אותה בדמעות יאוש חמות.
הוא מניח לה לבכות עוד כמה רגעים ואז אומר:
"די. הגיע הזמן להחליט. את רוצה לשחק או לא?”
היא ממשיכה להתחבא בעלטת ידיה, עד שהיא שומעת קול דריכת מנגנון וגוש מתכת קר מוצמד לרקתה.
"די לבכות.”
עינת מושכת באפה ונושכת את שפתיה, מתאמצת לרסן את בכייה. מבעד לדמעות היא רואה את האקדח אשר בידו ומבלי להיות מומחית גדולה, ברור לה לחלוטין שזה אקדח אמיתי.
"מה המשחק?” היא מושכת באפה.
"הנה המשחק. את נכנסת למכונית ומנסה להניע. אם את מצליחה, ניצחת. אם לא…הפסדת.”
"זה המשחק?”
"זה המשחק.”
"ואם אני מצליחה…?”
"אני מחליף לך גלגל ובון וואייז´.”
"אני חייבת להניע במכה ראשונה.”
"כן.”
"ואם לא…”
"בום.” הוא אומר בפשטות, ידו האוחזת באקדח מתרוממת קמעה.
היא לא רוצה לשאול שוב מה יקרה אם היא לא מצליחה, המחשבה מחרידה אותה. אף פעם לא נתנה דעתה על המוות, אבל עכשיו הוא כאן, מוחשי כמו האספלט מתחת לרגליה, כמו הרוח על פניה.
היא חושבת כל המכונית. טויוטה. קנתה אותה לפני שנתיים. האם היא מניעה תמיד? במכה ראשונה? אף פעם לא חשבה על זה. נדמה לה שכן. המנוע חם, לא צריכה להיות בעיה. המנוע חם עדיין? כמה זמן היא עומדת כאן? תוך כמה זמן מתקרר מנוע? היא לא רוצה למות. הטבע חי מסביבם, צרצרים מזמזמים ציפורי לילה קוראות ואי שם מרחוק מגיעים קולות ציוויליזציה עמומים.
תניע או לא תניע? לחיות או למות? תמיד חששה שתיהרג בתאונת דרכים, אבל להירצח בגלל מנוע שלא מניע? זה כמעט קומי. צחקוק היסטרי מבעבע בה והיא פורצת באנקות צחוק שהופכות שוב לבכי אפל וקודר. היא בטוחה שהמכונית לא תניע ושהיא תמות כאן ועכשיו. הכל נגמר, היא מבינה, הוא הולך לרצוח אותה מחוץ לאיזה מושב והחיים שלה יגמרו ליד…היא אפילו לא יודעת איפה. הצער על עצמה צובע הכל בשחור מחניק וסמיך ויבבותיה פורצות בקול, מזעזעות את גופה ושני נחלי דמעות ניגרים מעיניה.
"טוב, נו, יש עוד אפשרות.” הוא מגלה לה. “את לא חייבת לשחק.”
"מה?” היא שואלת בקול רם ומושכת באפה.
"את לא חייבת לשחק ואז את לא מסתכנת.”
עינת פוקחת את עיניה ואומדת אותו.
"רק רדי על הברכיים, תפתחי את הפה ותמצצי לי וכשאני אגמור איתך אני פשוט אלך לי.”
"באמת?”
"כן.” הוא מחייך אליה, חיוכו חם וטוב. אבהי כמעט.
עינת לא רוצה למות. מבלי להסס היא כורעת על ברכיה במהירות ופותחת את רוכסן מכנסיו בתנועות קדחתניות. היא שולפת את איברו הזקור למחצה ועוטפת את שפתיה סביבו בשקיקה, לפני שיתחרט. פיה החם עוטף את איברו והיא ממהרת למצוץ בתנועות מהירות ורטובות, חשה בו מתקשה בין שפתיה ורווחה מציפה אותה. תנועותיה הופכות להיות מהירות ועמוקות יותר והיא מוסיפה תנועות לשון, כמו שרועי, האקס שלה, אוהב. מדי פעם היא מוציאה אותו מפיה ומלקקת אותו בתנועות ארוכות מלמטה עד למעלה, שם היא יונקת את הכיפה התפוחה.
"יופי.” הוא מחייך אליה מלמעלה ורווחה ממלאת אותה שוב, חמה וזהובה כתקווה.
היא מחדשת את מאמציה, מניעה את ראשה קדימה ואחורה בתנועות רטובות ורכות, מענגת אותו בפיה. אצבעותיה הרכות אוחזות באיברו והיא מאוננת לו תוך כדי המציצה, מכפילה את העונג שלו. היא תמלא את הצד שלה בעיסקה והוא ישחרר אותה. הוא הבטיח! בתנועת בורג עמוקה היא בולעת אותו שוב, שפתיה נמתחות עד שכל איברו כמעט קבור בפיה. שיערות ערוותו מדגדגות את אפה, ריחן עשיר וסמיך. לשונה מדגדגת את חלקו התחתון של איברו והוא נאנח מעליה. הוא מחבב אותה, הוא לא יפגע בה עכשיו!
לפתע הוא אוחז בקוקו שלה ומרים אותה ובהלה משתקת אוחזת בה. האם פגעה בו בטעות? האם הוא חושב שניסתה לנשוך אותו? היא נזהרה מאוד שלא לגעת בו בשיניים! היא לא רוצה למות! הכל כמעט הסתדר!
הוא מבחין במבטה המבועת וממהר לחייך אליה חיוך מאשש.
"היית נפלאה, אני רק רוצה לזיין אותך קצת, בסדר?”
"אה, בסדר…” היא מחייכת, המומה ונסערת. “תודה.” היא ממלמלת. “תודה רבה…”
הוא מכופף אותה על מכסה המנוע של מכוניתה ומפשיל את מכנסיה ותחתוניה בתנועה אחת וישבנה השזוף נחשף אל אוויר הערב.
"תפתחי.” הוא מורה לה ומניח את שתי ידיה על פלחי ישבנה. היא מצייתת, תודעתה מפגרת אחרי ידיה, וכאשר היא חשה בראש איברו הרטוב עדיין מרוקה מגשש בכניסה האחורית אליה, זעקתה הפנימית נבלעת ברווחה זהובה ואסירות תודה בוהקת. הוא חודר אל ישבנה השרירי אבל תחת שתחוש מצוקה ואימה היא מוצאת עצמה מגחכת אל השמשה הקדמית.
הוא מתחיל לזיין אותה בתחת, תנועותיו מרעידות את בולמי הזעזועים של המכונית והוא מפשקת את ישבנה בצייתנות מתחתיו. בכל פעם שאגנו פוגע בישבנה, הוא שולח אדוות בבשר המוצק, מרקיד אותו לרגע. הוא דופק אותה בגסות, נדחק אליה ללא רחמים וללא אמפטיה, אבל זהרורי התקווה שאופפים אותה משככים כל כאב ומסממים אותה באופוריה.
לפתע הוא אוחז במותניה וננעץ עמוק יותר לתוכה ואנחותיהם מתמזגות, שלו גניחת עונג, שלה אנקת כאב. היא חשה באגנו מזדעזע ונוזל חמים נפלט אל תוך מעייה, אצבעותיו סוחטות את ישבנה בכוח.
כעבור כמה שניות הוא נאנח וקם, איברו מחליק מתוך ישבנה המחולל. היא נשארת לשכב כך על מכסה המנוע בעודו מתארגן והיא שומעת אותו מתיישב על האופנוע. כעבור כמה שניות המנוע שלו מתעורר לחיים בנהימה, אור מציף אותה ואחר כך בולעים אותה השקט והחושך והיא מתחילה לבכות.
מעולה כמו שרק אתה יודע לכתוב =)
(אבל קצת קצר)
מסכים מעולה, אתה בטוח שזה יתחיל בצצורה אחת וזה הופך למשהו אחר לגמרי
מעולה! יופי של סיפור. חזרתה בגדול
מעולה וואו אתה פשוט מטריףף אותי ואז אני חושבת עליך כל היום
דור כל הכבוד מאוד יצירתי ולא צפוי
אהבתי בהחלט
מהפסקה הראשונה ידעתי שזאת אהבה…
אני מאוד אוהב לקרוא ויש הרבה סופרים שאני מעריך ומוקיר.
בעיה שעולה אצלי אצל רבים וטובים מהם היא שהם מקובעים על סגנון מסוים, ומשתמשים בו גם בסיטואציות שאנן מתאימות לקטע.
בסיפורים שלך אני מרגיש לפעמים שאתה "סובל מסכיזופרניה".
אפשר בכל סיפור וסיפור להרגיש חלק מהסיטואציה ולהתחבר לדמות.
בסיפור הזה לדוגמה מהפסקה הראשונה ברור שמדובר בבחורה שנתקע במצב נאחס והיא משחררת קיטור:
'מכונית מחורבנת' 'מרפק מחורבן' 'מושבניקים מסריחים'
לאומת זאת. בסיפור כמו 'יהיה בסדר' אתה ממש מרגיש שמדובר בילדונת תמימה וחסרת דאגות שרגילה לפינוקים וחיים קלים שנכנסה למצב קשה שאיתו אין לה את הכלים להתמודד.
כל התבטאויות בסיפור הזה רכות וחסרות עמוד שידרה… ממש מרגישים את חוסר האונים שלה.
שאפו, אתה כותב מספר אחד אצלי בעולם האינטרנט (וזה אומר הרבה!)
צודק צודק צדק
לגמרי!!!!!!!!!!!!!!!!!!1
לעולם לא נמאס
מעולה! אבל למה כל כך קצר 🙁