הזאב

הזאב
 
"שלום אמי היקרה, מתלאביב חזרתי.
בג'קוזי נחה את, שמחה את על שבאתי?"
"הו עמית, בני יקיר לי, יקר מרבבה
חשבתי כי תבוא מחר, הפתעתי רבה."
 
"אמרי נא אמא אהובה, מדוע ריק הבית?
היכן המשרתים כולם? האם יצאו לקיט?"
"את כולם שילחתי לי, חפצתי בשלווה
לפוש קמעה כאן בג'קוזי, בלי שום מחשבה."
 
"ומה זה פה, על הרצפה, בקרח דלי גדוש?
האם בקבוק שמפן הוא זה? ולמה לך דרוש?"
"ביין נתז חשקה נפשי, לשתות מעט חפצתי.
אל מרתף היין מטה, משרתים שלחתי."
 
"אך אם לבד רצית להיות, מדוע זה כאן שתיים?
שתי כוסות זכוכית עומדות, אחת ריקה בינתיים?"
"הו בן יקר, אכן טעות, שגיתי במספר
רק בטעות הבאתי זוג, אחת אחזיר מחר."
 
"עני לי עוד על שאלה, מדוע זה הדלת,
של ביתנו כאן פתוחה, את מי את מקבלת?"
"הלא תזכור את חברתי? את דליה היפה?
הודיעה לי כי היא בדרך, באה מחיפה."
 
"אהה, כי שקר תדברי, דליה באמסטרדם
אמר לי כך בנה רועי: שלשום טסה לשם.
אויה אימי, ראי עצמך, טווה קורי מרמה:
חברה, כוסות שמפן. אך האמת עצמה,
 
"גלויה לכל, הרי ברור כי באבי תבגודי.
הוא על ערש דווי ואת מאהבים תיצודי.
הדלת לרווחה פתחת, שילחת המשרתים,
ומי הוא הדוהר לכאן באלה הרגעים?"
 
"אהה, בני, מודה אני. את חטאי חשפת.
אכן צודק הוא כעסך, הו, פרצופך הזעפת.
מזה שנים שאתפתה, שפחה לתשוקותי,
עת עלם טוב מראה קרב, אבדו עשתונותי."
 
"ועוד וידוי אדרוש כעת, ואל נא תכחדי:
הודי כי מלבושייך יתמעטו בקרבתי!
במחיצתי, הודי, הרי לבשת חלוק שקוף
או בגד ים זעיר שלא יכס את כל הגוף.
 
וכאשר נהיה לבד, הן לא היססת כך פעמים
לגנוב מגע במבושי ומבטך תמים."
"אהה, מודה אני. כעת דיברת בני נכון
אבל אומר רק זאת: הלוא חמדתי לצון!"
 
"אכן וידוי הוגן, אך אתוודה נא גם אני:
עוגב אני עלייך אימא. אל נא תעני.
מגיל ינקות פינקת אותי, ממני לא חסכת
כל שהתאוותה נפשי, למלוך אותי המלכת.
 
מכוניות, דירות פאר, חופשות מעבר ים
אבל למרות הכל אודה: אני משועמם.
לאחרונה אמי שלי, עוגב אני עלייך.
לכבוש, כך התאוותה נפשי, אוצר שבין רגליך.
 
בתשוקתי זו, עד עתה, משלתי ברוב קושי
אך כאשר רואה אני כיצד זה לא תבושי,
למאהב את מחכה, גופך עירום, רעב
לא אשלוט עוד בעצמי: פרץ בי הזאב."
 
"הו, מה זה, בן יקר שלי? הו, מה זה תדבר?
נצור נא לשונך כעת, ואל תוסיף יותר
להרהר ברעיון: נפשע, נורא, שטני.
כי אחרי ככלות הכל: הרי אמך אני!"
 
"את אמי, אך לדידי אין הדבר חשוב:
הרי מגיל צעיר אני רק לעצמי קשוב.
רגלייך ארוכות, אמי, אותן לפשוק אחשוק,
ואת איברי אז בינהן, נעץ אנעץ עמוק.
 
את שדייך הגדולים מהם אנק כילד,
אמצוץ עכשיו למרות שאת בוכה ומבוהלת."
"אנא בני, אל תתפשט, לבש נא חולצתך.
איני אחת העלמות! הריני הורתך!"
 
"הזמן לכך עבר, אימי, ולא אסוג כעת,
עד שאקח ממך את כל אשר תוכלי לתת."
"עזבני במנוחה בני! ולבש המכנסיים!"
"הנה אני נכנס, אמי. מה נעימים המים.
 
אולי מעט שמפן, הנה נסגר לו מעגל.
שמפןבועות ירים רוחך בטרם המשגל."
"אנא ממך, חוס ורחם! אמך האומללה!"
"הורה את? אין בושה! הרי את נפקנית זולה!
 
חדלי מפטפוטיך, אם. יבשי את העיניים.
לפני שאבעלך האם תרצי ללגום קצת יין?"
"אהה! רואה אני כי לא תיטוש תוכנית זדון
אם כן במעט ייןנתזים ארטיב את הגרון."
 
"הנה הכוס. לגמי לחיי עושרו שעד בלי די
של אבי אשר אותו ארש בעודו חי.
אבי קמצן רשע ולא בטח בך מעולם,
את רכושו רשם על שמי, לשמור מפני כולם.
 
את כל הונו, כספו וכל תאגידיו אקח
ועוד במיטתו אבעל אשתואמי. האח!
כעת אצוק שמפן על זוג שדייך הגדולים,
פטמותייך יזדקרו כזוג דובדבנים."
 
"הו בני, אנא הנח לי לנפשי ולך מכאן!
הרפה מפטמותיי ואל תוסיף ללקקן!"
"מדוע זה, אם יקרה, תוסיפי לשקר?
הלא ללקיקות לשון התחלת להתמכר.
 
שדייך כה גדולים וכה כבדים הם בידי
יהלומים נוצצים ביין, בין אצבעותיי.
את פטמותייך אמולל, אשק וגם אנוק
אכן התגעגעתי עוד מהיותי תינוק.
 
הפני לי את גבך אמי, השעני על דופן,
בעוד אני חומס את זוג דדייך מלוא חופן.
פיתוי, זימה, אהבהבים, אלחש אל תוך אוזנך.
הודי אל תכחדי אימא: מסב לך עונג בנך."
 
"בני יקירי, מודה אני כי עונג לי תסב
אבל בין צלעותיי שם מתייפח לו הלב."
"לעונג היכנעי, אמי, הרפי ממצפונך.
הרגישי את ידי נחש בשיפולי בטנך."
 
"בן יקר, אנא הרפההנני מהססת."
"אם כך, נשימתך אמי, מדוע מתרססת?
מדוע זה תישעני על דופן הג'קוזי?
אצבעותיי פושקות אותך, מדוע לא תזוזי?
 
איברי קשה, זקור, רעב, לוחך את ירכייך.
שלחי האצבעות והחדיריהו כך אלייך."
"לא! לא ארשה נבל! מיד הנח לי ואלך!"
"אם כך אחדור ללא עזרה. חזק אני ממך.
 
ידיים עדינות ללא היסוס אלכוד עכשיו
ביד אחת אשמור אותן מאחורי הגב.
מאבקך רפה, חלש, כיצד לא אגחך?
ניעה אחת ושתיים והריני בתוכך."
 
"אויה! בני היקר מכל! מדוע זאת עשית?
הרי אררת שנינו עת מפתן החטא חצית!"
"הו אימא יקרה, אם זו הדרך אל השאול
מיצר אני כי לא צעדתי שמה כבר אתמול!
 
נרתיקך כה רך, הדוק, על אף מנין שנותייך
לופת הוא את איברי בעוד אני חופן שדייך.
בשלל סבון וקצף עכוזייך בוהקים
גלים רוקדים סביבם, אותם נושקים ולוקקים."
 
"הו רשע, נבל, ארור, בן נעוות מרדות,
לוואי אותך נטשתי כבר מאז ימי ילדות!"
"חדלי מררותיך, לשונך מה ארוכה!
לפה משועמם מיד אמצא תעסוקה.
 
מהאמבטיה אוציאך ואשכיבך על גב,
על בטנך הרטובה כמו על אוכף ארכב.
את זוג דדייך הגדולים הצמידי זה לזה
הנה איברי מחליק בינם, שוגל לך החזה.
 
את פיך המשועמם, אמי, פתחי לי לרווחה
לא עוד ישמיע הבל, גנאי, אשם או אנחה
שפתייך כה רכות, אמי, ענגי אותי בפיך
פיך ארמון לוהט, איברי ימשול בו כנסיך
 
הו מה רכים שדייך עת יעטפוני כקטיפה
מדי חולפי בינם מה ענוגה הלטיפה
את ראש חנית תאוותי עטפי בזוג שפתייך
כחולות יציצו בי, אימא, הו, מה יפות עינייך!
 
שיאי קרב ובא אימא, הן זאת הלא תראי?
הנה אל תוך גרונך אפלוט מלוא מטען זרעי
ולבל יאמרו 'הן זה האיש יחסוך מאם דבר'
הנה לך אעניק שרשרת של פניני צוואר
 
ניסית להתנגד לי אך הנחלתי לך תבוסה
הנה את כאן שוכבת, בזרעי את מכוסה.
דעי כעת כי עד עולם עוד חופשיה אינך
ומעתה לנצח רק אני הוא אדונך.
 
כעת אנוח לי ובג'קוזי אתרווח,
אשתה מעט שמפניה, אפהק ואתמתח.
עתידי מתוק הוא. מה מבטיח המחר.
לחדרי לכי, שפחה, הביאי לי סיגר."
 

9 thoughts on “הזאב”

  1. תהיתי מה אתה מבשל לנו שם… 🙂
    יצא מדהים. אני מופתע כל פעם מחדש לגלות מה אתה מסוגל לעשות, בסיפורת או שירה.
    האמת שציפיתי למשהו עם יותר בשר, אבל זה הבלוג שלך ואני שמח לקרוא הכל.
    תודה!

  2. שוב, לא נעים אבל נראהלי שאני אגיב קצת רע
    פרסמת סיפור ש(לפחות רובו) היה כתוב כבר מזמן, סבבה. אבל לחכות 3 שבועות לזה? אל תבין אותי לא נכון, מבחינה ספרותית, כרגיל, זה מעולה. אבל… פורנו עברי משובח?

  3. אני לא מבין איך שירה כזאת יכולה להיקרא פורנו… אין בזה שום דבר מחרמן. סיפורים על אם ובנה הם הכי פופולריים מבין כל הסוגות. אני אשמח מאוד לסיפור "אמא של חבר שלי" 😛 שילוב של "אחת מהחבר'ה" עם "אשת חיל מצאתי".
    דור, אתה ממשיך לכתוב סיפורים מעולים, ואני מציץ כמה פעמים בשבוע כדי לראות אם יש חדש. ראשית כול, העינוי הזה צריך להיפסק: גם ככה אתה פעיל רק בחלק הקר של השנה, אז צריך להעלות את תדירות העלאת הסיפורים לפעם בשבוע – שבוע וחצי. סיפור חדש כל 10 ימים. שנית, אני מצפה ליותר ממך: סיפור ארוך, עם עלילה רחבה, ושפע תיאורים. הסיפור "המדורה" יכול היה להיות מעולה, לו רק פירטת יותר את מעללי התלמידים במורה. גם ב"מגירות", התיאור חסר-בשר.
    הסיפורים הכי טובים שלך עד היום הם "לטובת המשפחה", "המלך עופר", סיפורי דפי, והטוב מכולם: "לא נוסע לדיסנילנד". מקווה שתחזור לשיא יצירתיותך ותשוב לכתוב סיפורים ברמה הזאת 🙂

  4. מה פתאום – מגירות אחד מהסיפורים החזקים.
    בכלל, צריך לשמור על פרופורציה מסויימת – יותר מדי פרטים, פחות מדי פרטים יכולים להרוס – אבל כאן דור מצליח לשמור על איזון מבורך.
    אני זוכר את סדרת "ההבזקים" – קצר, קולע, ופשוט לעניין. מה גם שהם הותירו רושם חזק דווקא בגלל שהציתו את הדמיון, ולחצו על הכפתורים הנכונים.

    1. יכול להיות, רק שאת "אדוארד אדוארד" קראתי לפני עשרות שנים בבית הספר ולא ממש זכרתי את הפרטים כשכתבתי את "הזאב", אולי רק את רוח הדברים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *