הזדמנות שנייה – פרק כ"ד: הביתה

אניקה נישקה אותי ראשונה. לשונה פגשה בלשוני בתשוקה, שתי הלשונות מלהטטות זו מול זו כשני לוליינים על חבל. שדיה הגדולים נמעכו מול חזי ואני שלחתי ידיים חמדניות אל אחוריה, מעסה אותם בעודי מנשק אותה ברעב, דוחק את איברי אל פרוות ערוותה.
"הי, אתם לא לבד כאן.” תבעה הלגה, נצמדת אלי מאחור. היא החלה לנשק את עורפי ואוזני בעודה מעסה את אשכי באטיות. מבלי לשבור את נשיקתי עם אניקה שלחתי יד ירכיה של הלגה ואז העליתי אותה מעלה, פוגש את ערוותה הלוהטת. פשפשתי בין שפתי ערוותה והיא נאנחה באוזני, עד שהחדרתי אצבע פנימה, זו מחליקה בקלות במיציה הלוהטים של הלגה. אניקה ואני התנשקנו עכשיו כאשר איברי מחליק מול ערוותה בעוד הלגה מנשקת אותי מאחור, אצבעי עמוק בסדק הרטוב שבין רגליה.
איוה הצטרפה למשחק עכשיו וכרעה תחתי, מסובבת אותי כך שפיה התמקם מול איברי. שפתיה הרכות עטפו את ראש הזין ואני גרגרתי בעונג לתוך פיה של אניקה, שפתותינו עדיין צמודות בתשוקה, חושניות ורעבות. היומיים שבילינו במדבר יצרו בינינו קשר עדין אך חזק וכעת הקשר הזה הזריק דלק לתשוקה שלנו, מעצים כל מגע, כל התנשפות, כל אנחה. שתי יפיפיות נישקו אותי מלפנים ומאחור בעוד שהשלישית כרעה תחתי ומצצה את איברי, דוחקת את ראש הזין עד דפנות גרונה כמעט. מזווית העין הבחנתי בלינזי נשענת על דופן הג'קוזי ומאוננת, אצבעותיה חגות סביב הדגדגן שלה בתנועות אטיות, כאילו ברור לה שהיא על סף השיא והיא רק מבקשת לשהות בנקודה המענגת הזו זמן רב ככל האפשר.
"אני צריכה אותך…” נאנחה אניקה באוזני, מלקקת את התנוך. “אני צריכה אותך עכשיו. בוא אלי.”
היא הסתובבה והפנתה לי את גבה, מנענעת את קלות את עכוזה הלבנבן, אשר הבהיק עכשיו ממים וסבון.
"אניקה, את צריכה אותו בתחת?” שאלה לינזי.
"הו, כן.” אמרה אניקה, נשענת על דופן הג'קוזי. “את יודעת שכן.”
איוה שחררה את איברי מפיה והזדקפה. שפופרת קרם רחצה נחה בסל שהיה צמוד לדופן הג'קוזי ואני שלחתי יד אל השפופרת אך אניקה אמרה:
"אין צורך, כנס אלי ככה.”
לא הייתי צריך יותר. אחזתי באיברי אשר היה רטוב מרוקה של איוה וכיוונתי את הראש אל החור הקטן של אניקה. מכיוון שהיא הייתה מנוסה במין אנאלי הרשיתי לעצמי להיות מעט פחות עדין ויותר חרמן. הנחתי את ראש הזין על פי הטבעת שלה ודחפתי, לאט אך חזק ונחוש. אניקה נאחזה בכוח בדפנות הג'קוזי וראיתי את פרקי אצבעותיה מלבינים אך היא לא אמרה דבר, מניחה לי לכבוש אותה בכוח.
"תן לה את זה!” עודדה אותי לינזי, ואני הפרחתי נשיקה באוויר לכיוונה.
עכשיו כבר הבקעתי את דרכי אל ישבנה של אניקה והיא נרגעה מעט והחלה להאנח בעודי מחליק פנימה והחוצה מישבנה.
"זה טוב…” היא מלמלה, ראשה מושפל. “חזק וטוב…”
"זה מה שהיית צריכה?” שאלה אותה לינזי.
"לגמרי…” הנהנה אניקה, המים גועשים סביבה בקצב הזיון. “זין גדול ונחמד בתחת…אוה…זה טוב…תיגע לי בשדיים, איתן…”
מיהרתי לציית והתכופפתי לפנים, חופן את שדיה הגדולים. אצבעותיי מצאו את פטמותיה ומוללתי אותן בעודי דופק אותה, שולח אדוות בישבנה הרטוב ובמים שסביב לנו. הלגה נצמדה אלי שוב מאחור, מתאימה את תנועות גופה לקצב שהתווה אגני. היא נישקה אותי מאחור, ליקקה את תנוכי אוזני וכרסמה את עורפי בעדינות. לינזי, בינתיים, התקרבה אל ראשה של אניקה והחלה ללטף את שיערותיה. היא הגישה לה יד וזו מיהרה לשלב את אצבעותיה באלו של לינזי, אנקותיה ותנועות גופה מספרים לי כמה היא מרוגשת. אניקה לא הייתה לסבית, אפילו לא דו מינית, אך כעת הייתה מגורה כל כך עד שכאשר קירבה אליה לינזי את ראשה ללחוש משהו באוזנה, הסיתה אליה אניקה את פניה ושפתותיהן נפגשו בנשיקה לוהטת.
לינזי הבינה את הרמז ושלחה יד את מפשעתה של אניקה.
"אוה, אלוהים!” קראה אניקה. “יותר מדי! אני מתפוצצת!”
איברי היה עדיין תקוע בישבנה של אניקה, אצבעותיי ממוללות את פטמותיה וכעת לינזי החלה לאונן לה. יכולתי לדמיין את מוחה המוצף מכל הגירויים מכל כיוון וידעתי שבקצב הזה היא עומדת להתפוצץ בקרוב, לכן התחלתי להגביר את תנועות אגני, משפד את התחת הלבן שלה בתנועות חזקות יותר. את שדיה אחזתי עכשיו במקום לעסות, משתמש בהם כבידית לאחוז את גופה חלקלק הסבון. במצב בו היא הייתה מצויה, אניקה התענגה על הגברת העוצמה הזאת וגניחותיה הקולניות מילאו את החדר.
"אוה…הנה זה בא…בום! זה חזק כל כך…איתן…לא להפסיק…לינזי, אני…אוה…אל תפסיק אל תפסיק אל תפסיק! הנה! הנה! הנה זה! הנה! הנה!”
גופה של אניקה נרעד ואצבעותיה התהדקו חזק יותר יחד עם אלו של לינזי. היא הנידה את ראשה מצד לצד בעוד השיא מטלטל את גופה במשך כמה רגעים, קריאות גרוניות נפלטות מפיה. לבסוף החלה להירגע ואני החלקתי את איברי, אשר היה קשה עדיין, מישבנה, והתיישבתי על דופן הג'קוזי, מנסה להירגע.
לינזי מחאה כפיים באטיות ואניקה ואני צחקנו.
"ביצוע מושלם, איתן. 10 בסולם לינזי. הלגה, מה את אומרת?”
"10.”
"איוה?”
"אני לא יכולה לתת לו 10 עד שהוא לא גמר.” אמרה איוה.
"היא צודקת.” אמרה הלגה וליטפה את איברי באצבעה. אני אמנם יצאתי מאניקה אך לא גמרתי עדיין ודי היה בליטוף הזה כדי להתחיל להזרים מחדש את הדם אל איברי.
"זה נעים לך?” שאלה הלגה וליטפה את איברי שוב באצבע אחת.
"כן.”
"וזה?” היא ליטפה אותי שוב, הפעם בזרת.
"מאוד.” התנשפתי. הזין שלי כבר היה זקור לגמרי ושלוש הבחורות האחרות התקבצו סביב, מסוקרנות לראות מה תעשה הלגה.
"היית רוצה שאני אעשה משהו יותר מאשר אגע בך באצבע?” היא שאלה ונשפה בעדינות על איברו המרוגש.
"מאוד.” התנשפתי, איברי הזקור פועם בשיפולי בטני. “הייתי מאוד רוצה שתגעי בי.”
"היית דופק אותי בתחת עכשיו?” היא שאלה והסתובבה ונשמתי כמעט פרחה לה. ישבנה החטוב היה רטוב עכשיו ממים וסבון והבהיק באור השמש שחדרה מהחלונות. גון עורה היה כדבש כהה וסמיך בחלקים בהם השתזפה אך מתחת לפס הביקיני היא הייתה בהירה וצחה כשיש לבן. בין פלחי ישבנה עבר החריץ האפלולי אשר בחלקו העליון, כך ידעתי, היה פי הטבעת הוורדרד שלה, אותו כבשתי כבר והכנעתי.
"הו, כן…” לבי הלם בעוז.
"אתה רוצה לזיין אותי בתחת?” היא הביטה בי בהתגרות, גבה עדיין אלי, והעבירה אצבע על החריץ, מלמטה למעלה.
"מאוד.” אמרתי וליקקתי את שפתי. “מאוד מאוד.”
"את רעה.” צחקה לינזי.
"איומה.” הצטרפה אניקה לצחוק.
"לך קל לדבר,” התלוננתי. “נתתי לך מה שאת רוצה.”
"אולי אתה רוצה לזיין אותי בכוס?” המשיכה הלגה את המשחק שלה תוך שהיא מסתובבת אלי. ערוותה הזהובה התנוצצה כאשר האור פגע בטיפות המים הלכודות בתלתלי הזהב שלה. היא שלחה אצבע והחלה לאונן באטיות, מצמצמת את עיניה.
"אני כל כך חמה ורטובה, איתן. לא היית רוצה להחליק את הזין שלך לתוכי?”
"כן…” נאנחתי. “מאוד הייתי רוצה. מאוד.”
היא החליקה אצבע לתוך עצמה ואז הוציאה אותה באטיות, מראה לי אותה.
"תראה כמה היא רטובה, איתן…” היא אמרה. האצבע התנוצצה ממציה של הלגה וכמה שיערות בהירות ומקורזלות היו דבוקות אליה. “תריח אותי. תריח כמה אני רטובה.”
"אוי, את נוראית.” צחקה אניקה בקול.
הלגה הגישה לי את אצבעה ואני שאפתי מלוא ריאותיי, נושם את ריחה הסמיך.
"רוצה למצוץ לי את האצבע?” שאלה הלגה ואני פתחתי את פי אינסטינקטיבית. הלגה דחפה את אצבעה אל פי ואני מצצתי אותה בצייתנות, מתענג על טעמה.
"תמצוץ לי את האצבע…יופי…” היא הורתה לי. “אולי אתה רוצה שאני אמצוץ לך את הזין?” היא שאלה פתאום, הוציאה את אצבעה מפי וכרעה תחתי.
"תראה, אני כל כך קרובה לזין שלך…” היא אמרה בתמימות מעושה, מעפעפת בעיניה הכחולות. “הפה שלי חם ורטוב והשפתיים שלי כל כך רכות, נכון?”
"הכי רכות בעולם.” מלמלתי, איברי האומלל סנטימטרים משפתיה. לינזי ואיוה מצאו את הייסורים שחוויתי מרגשים וכעת הן הביטו במתרחש מרותקות, משפשפות זו את ערוותה של זו, מתנשפות בשקט ומתנשקות מדי פעם, שדיהן הגדולים מתרפקים אלו על אלו.
"היית שמח לגמור לי בפה…” היא ליקקה את שפתיה החושניות. “…או אולי גמור לי על הפרצוף? גברים אוהבים לעשות את זה, נכון?”
"נכון.” מלמלתי, על סף בכי כמעט, מדמיין את פניה היפים מכוסים בשפיך.
"אולי אני אעשה לך ביד?” היא שאלה והניחה את כריות ארבע מאצבעותיה על איברי, הפעם הראשונה שהיא נוגעת בי בדקות האחרונות מאז ליטפה אותי.
"כן, בבקשה.” התחננתי. “משהו, לא אכפת לי מה. אני חייב לגמור.”
"בסדר, חמוד. אני אעשה לך ביד.”
"תודה!” אמרתי.
"תסתובב.” היא הורתה לי ואני לא שאלתי שאלות, רק רציתי שתיגע בי כבר.
"תתכופף, תישען על הדופן.” אמרה ואני התכופפתי, נשען בצייתנות על דופן הג'קוזי.
הלגה התרוממה ונעמדה מאחורי, שדיה הגדולים והרטובים נחים על גבי. נאנחתי כאשר ידה השמאלית גיששה ומצאה את איברי והיא התחילה לאונן לי ברכות, בלי משחקים הפעם, אצבעותיה רכות וגמישות.
"הו…” נאנחתי. “זה טוב…”
לפתע חשתי באצבעות ידה הימנית מפשפשות באחוריי והתקשחתי מתוך רפלקס.
"ששש…” היא לחשה באוזני, אצבעותיה נחושות יותר באחוריי. “תירגע…”
היא מרחה כנראה קרם כלשהו על אצבעות ידה הימנית כי כאשר היא החלה ללחוץ על פי הטבעת שלי הרגשתי שאצבעה הייתה שמנונית וחלקלקה. בזמן שהיא טיפלה באחורי, ידה השמאלית לא זנחה את איברי והיא המשיכה לעסות אותו ולאונן לי.
נאנקתי כאשר אצבעה חדרה אל פי הטבעת שלי, אצבעותיי מתהדקות סביב דופן הג'קוזי, והלגה החלה לזיין אותי באצבעה, ידה השמאלית ממשיכה לאונן לי.
"נחמד לקבל בתחת?” היא שאלה, אצבעה נעה פנימה והחוצה בישבני.
"עכשיו אני מבין למה את אוהבת את זה כל כך…” נאנחתי ואניקה צחקה.
הרגשתי אצבע נוספת באחוריי והבנתי שהיא עומדת להחדיר לי אצבע נוספת, לכן הרפיתי את ישבני ככל שיכולתי ודחפתי, מתכונן לקראתה כמיטב יכולתי. נאנקתי כאשר חדרה אלי גם האצבע השנייה, והלגה זיינה אותי עכשיו בשתי אצבעות בעודי כפוף תחתיה על דופן הג'קוזי. ידה שמאלית החלה להגביר את הקצב שלה ואני הרגשתי בשיא שלי מתקרב במהירות, עצום ומוחלט כמו קטר רכבת שועט.
"הו…אל תפסיקי…” נאנחתי, נשרף בין שני מוקדי עונג, בפי הטבעת שלי ובראש הזין.
הלגה המשיכה לזיין אותי ולאונן לי כאשר התחלתי לגמור, נתזי זרע נורים אל תוך הג'קוזי. היא החליקה בעדינות את אצבעותיה השמנוניות מפי הטבעת שלי והמשיכה לאונן לי, חולבת אותי כאילו הייתי פרה. השיא שלח בא והלך והרגשתי חלש וסחרחר, אך הלגה לא הרפתה ממני.
"עוד אחד.” ציוותה עלי. “תגמור עוד פעם.”
הייתי כל כך מרוגש מהזיון המוזר הזה שבתוך כמה רגעים הרגשתי את עצמי מתקשה שוב, גם אם לא לזקפה מלאה. הלגה חיבקה אותי מאחור ביד אחת, בשנייה ספק מאוננת לי, ספק חולבת אותי, אצבעותיה רכות אך נמרצות. הרגשתי כאילו היא מאלצת אותי לגמור שוב, כאילו אין הדבר תלוי בי בכלל. שמעתי את איוה ולינזי נאנחות מאחורי, קולות האצבעות בערוות הרטובות ממלאים את אוזני. גם אניקה התנשפה עכשיו והפניתי את ראשי באטיות לאחור, מבחין בה מאוננת למראה החליבה שאני עובר.
"אתה הולך לגמור שוב?” היא שאלה, מלקקת את שפתיה.
הנהנתי, מרגיש את זה נמשך ממני, מוּצא ממני בניגוד לרצוני כמעט. עצמתי את עיני והלגה הגבירה את הקצב שלה, סוחטת אותי במרץ. השיא השני היה איטי ועמוק יותר ובתוך כמה רגעים התנשפתי בעוז והתחלתי לגמור שוב לתוך המים. גופי רעד מהמאמץ בעוד הלגה מפמפמת את איברי, עד שאשכי התרוקנו לחלוטין והתיישבתי במים באפס כוחות. הלגה התיישבה לידי ונישקתי את מצחה, מניח יד חברית על כתפה.
כעבור כמה דקות התרחצנו כולנו, יצאנו מהג'קוזי ונשכבנו על המיטה הגדולה.
"אתן יודעות שיש לאיתן חברה?” שאלה לינזי את האוויר, מלטפת את ראשה של איוה.
"היא לא בדיוק…” התחלתי להגיד.
"היא לא בדיוק חברה שלך אבל היא בת גילך, אתה אוהב אותה והיא כנראה אוהבת אותך. בסדר.” השלימה לינזי בקוצר רוח.
"איך קוראים לה?” שאלה הלגה בסקרנות.
"נגה.” אמרה אניקה והלב שלי דילג למשמע השם.
"איתן, אולי תיסע אליה כבר?” שאלה אניקה.
זה היה כל כך הגיוני. למה היססתי בכלל? בכל זאת היה בי קול קטן וסרבן.
"ומה אתן תעשו?”
"אוּ…מה נעשה בלי איתן הגדול שישמור עלינו…” אמרה לינזי.
"גסט האוס.” אמרה איוה וכולן הביטו בה לפתע.
"גסט האוס?” שאלה אניקה.
"כן. יש הרבה צעירים מכל העולם שמגיעים לאילת.” הסבירה איוה. “נפתח כאן גסט האוס. אני חושבת שיהיה לו הרבה ביקוש.”
"לא רעיון רע…” המהמה לינזי. “אנחנו יודעות לבשל ולנקות, מדברות לפחות שלוש שפות…אני בפנים. אניקה?”
"יש על מה לדבר.”
"הלגה?” שאלה לינזי והביטה בשוודית אשר הסמיקה מעט תחת מבטה.
"אני צריכה לחשוב על זה.”
"אולי אני יכולה לעזור לך לחשוב על זה…” אמרה לינזי והזדחלה לכיוונה של הלגה אשר הסמיקה עוד יותר וסגרה את רגליה.
"לינזי, די.” נזפה בה אניקה. “אנחנו מנסים לנהל כאן שיחה רצינית.”
"חמשתנו עירומים במיטה ואת רוצה לנהל שיחה רצינית?”
"די, לין. באמת.” הצטרפה איוה לדרישה. “איתן, תוכל להישאר עוד כמה ימים כדי לעזור לנו מעט עם הרשויות?”
"אני עוד לא אמרתי שאני עוזב.” אמרתי ברפיון.
"אתה עוזב.” פסקה איוה. “אני מכירה אותך רק שלושה שבועות אבל ראיתי אותך לא מעט במהלך הזמן הזה. עם כולנו שכבת אבל כשאניקה אמרה את השם שלה העיניים שלך נדלקו. יכול להיות שכשהגעת הנה לא ידעת שאתה אוהב אותה אבל עכשיו אתה יודע אז אסור לך להישאר. אני רק מבקשת ממך עוד יום או יומיים של עזרה. אניקה, מה אנחנו צריכות ממנו?”
בשלב הזה של השיחה דעתי כבר לא הייתה כל כך רלוונטית, הן כבר החליטו בשבילי שאני עוזב ועמוק פנימה ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. השעות חלפו והערב ירד וככל שהיום הלך והחשיך הרגשתי את הגעגועים הולכים ופושים בי כאילו הייתי ילד קטן. התגעגעתי הביתה, לחיים החדשים–ישנים שלי בבית של אז, לאוכל של אמא, לחיבוקים של אבא, להיות עוד כמה רגעים ילד קטן. יותר מכל, הבנתי עכשיו, התגעגעתי אל נגה. נגה החכמה, העכברית, המצחיקה, הצנומה, בעלת העיניים הכחולות, הבוהקות.
בלילה עלינו כולנו על הגג. ירח ענק עלה במזרח והבנות העבירו סיגריה מיד ליד ואניקה ניגנה קטע של "סגול כהה" ששכחתי את שמו. הייתה אווירה מוזרה באוויר. התרגשות מהולה בעצב, התחלה חדשה עם צער על פרידה. נשכבתי על מזרון גדול והלגה נשכבה לידי וליטפה אותי. לינזי ואיוה הצטרפו אלינו אבל בזה זה הסתכם. ליטופים ומעט נשיקות, אהבה אחרת, בין אנשים, לא בין מינים. ידיים ושתיקה וגיטרה ורוח חמה וירח גדול מעל.
האווירה למחרת המשיכה להיות מוזרה. מצד אחד היה עצב. עיניים לחות, חיבוקים ספונטניים ואנחות מהלב. מהצד השני איוה ולינזי דיברו בינהן בהתלהבות על ההרפתקה המתרגשת, עורכות רשימות, מתכננות חדרים ונהלים, אניקה והלגה מצטרפות לשיחה מדי פעם. הנושא המרכזי בארוחת הבוקר היה הגסט האוז ונדמה היה שהרעיון היה שם מאז ומעולם ולא נולד במפתיע פחות מיממה קודם לכן. הן התייעצו בי ושאלו את דעתי בדברים אבל ככל שהתקדמה השיחה התחלתי לקבל את הרושם שהן עושות זאת מנימוס והרגל בלבד. הגסט האוז היה שלהן. לי לא היה כל חלק בו.
מצד שני מצאתי שאני גם לא רוצה בו שום חלק. מחשבותיי היו עכשיו בצפון, עם נגה.
נגה. רק מלחשוב את השם שלה התרגשתי. האם היה בזה הגיון? היא בכל הייתה בת שש עשרה ואני בן חמישים. או שאולי בן שש עשרה? ואיך מכל הכוסיות שפגשתי במהלך הגלגול הזה רק הדחלילה המתוקה הזאת הייתה זו שגרמה לי לדפיקות לב? ואיך לא שמתי לב לזה עד עכשיו? אולי פשוט התרגלתי לראות מעבר לה?
"איתן? אתה שומע אותי?”
"מה?” התעוררתי ממחשבותיי.
"נגה?” חייכה אניקה ואני הנהנתי, מוצא את עצמי מסמיק.
"הוא מסמיק!” צחקה לינזי. “שאני אמות, אחרי כל מה שראיתי אותו עושה, הוא ממש מסמיק.”
"מה רצית?” שאלתי את אניקה.
"תוכל לקפוץ עבורנו לעיר ולחפש שם עורך דין שיעזור לנו? עם כל הביורוקרטיה והכל?”
"בשמחה.” אמרתי. “אני חושב ש…אתחיל עכשיו.”
בעיר סרתי למשרד הדואר וביקשתי בנימוס מהפקידה עותק של דפי זהב. אחר כך קניתי כמה אסימונים והתחלתי לטלפן למשרדים בזה אחר זה. חיפשתי עורך דין שמכיר את מדיניות רישום בתי העסק בעיר, מדבר אנגלית טובה ולא חושש לעסוק בפרויקט אשר החוקיות שלו מעורפלת קמעה. אחרי הכל סוגיית הבעלות על הבית לא הייתה לגמרי נהירה לאיש. לאחר שעה של חיפושים מצאתי עורך דין שנשמע לי מבין עניין ונסעתי לראות אותו.
אפרים רבינוביץ' היה גבר נמוך ושמנמן אשר ניסה להסתיר את קרחתו בסגנון "הלוואה וחסכון" קלסית. משרדו שכן במשרדי העירייה ממש, מה שבישר טובות על יכולתו לעגל פינות בהשגת האישורים הדרושים.
כאשר נכנסתי למשרדו הוא לחץ את ידי, מופתע בעליל מגילי הצעיר. סיפרתי לו סיפור מסוים על ארבע תיירות אשר פגשתי ומתוך "הסבר פניך לתייר" הסכמתי לעזור להן להגשים את חלומן ולהקים מלון בארץ הקודש, מלון אשר בו ילונו צליינים מכל העולם. הוא אמנם לא דיבר אנגלית אך היידיש שידע, אמר, מאפשרת לו לפטפט בחופשיות בגרמנית. שכנעתי אותו להיכנס לפורד אסקורט שלו ונסענו אל הווילה.
הבנות התרגשו מאוד למראה עורך הדין ונראה היה שלינזי והלגה מתאמצות שלא לפרוץ בצחקוקים נרגשים. איוה ואניקה היו רציניות יותר ובתוך כמה רגעים הצליחו רבינוביץ' ואיוה לגשר על פערי השפות בינהם והתחילו לדבר. אניקה, אשר למדה גרמנית בנערותה, התערבה בשיחה מדי פעם ואף תרגמה את הנאמר להלגה ולינזי אשר הקשיבו ברצינות לנאמר, על אף שלא הבינו את תוכן השיחה.
הבנתי שהן מסתדרות בלעדי והלכתי לחדר העבודה כדי לצלצל לאבא. למרות שהקפדתי לדבר איתו על בסיס יומי, הפעם התרגשתי במיוחד. ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני מתקשר אליו מכאן. אבא היה מאושר לשמוע שאני חוזר והבטיח לי שאמא תכין לי "הר של שניצלים" והפה שלי התמלא רוק למחשבה על השניצלים הלוהטים על המגש. אחר כך התחלתי לעשות רשימה של הדברים שהייתי צריך לקחת הביתה כי בשבועות הארוכים שלי כאן חפצי החלו להתפזר בבית.
שמעתי את הדיון הופך לקולני וזקרתי את אזני. גרמנית אני לא מדבר אבל שמעתי עכשיו גם את לינזי מתרגזת באנגלית ונדמה היה לי שגם אניקה תרמה את שלה. מסוקרן, עליתי במדרגות למעלה אך הן לא היו שם אלא על הגג לכן טיפסתי בסולם כדי לראות על מה כל המהומה.
על הגג מצאתי את כולם. עורך הדין עמד, מוקף בבנות ונדמה היה שכולם למעט הלגה צועקים זה על זה באנגלית, גרמנית, יידיש ואפילו קצת עברית.
"מה קרה?” שאלתי אך איש לא שעה אלי.
"מה קרה?!” צעקתי בקול והצעקות נאלמו.
"הבחורות האלו…הן משוגעות…” התחיל רבינוביץ' לומר אך לינזי התפרצה באנגלית:
"אנחנו מנסות להיות הגיוניות איתו אבל אי אפשר…”
"…להן כסף…אין מסמכים…אין כלום, רק…”
"…יתאמץ קצת, אי אפשר להגיד כל הזמן…”
"שקט רגע!” אמרתי והם השתתקו בשנית. “אני הולך לבקש ממר רבינוביץ' שיסביר לי את הבעיה, בסדר?” אמרתי באנגלית.
"אתה יכול להסביר לי מה הבעיה, מר רבינוביץ'?”
עורך הדין לא דמיין לעצמו שהמצב סבוך כל כך, לאף אחת מהבנות לא היו מסמכי בעלות על הבית או על הקרקע, איש לא ידע מי משלם את החשבונות עבור החשמל והטלפון והגרוע מכל, מבחינתו, הוא שלבנות לא הייתה לירה אחת לשלם לו דמי טרחה. ההצעות שלהם שישלמו לו מרווחים עתידיים נתפסה בעיניו כהצעה מגוחכת.
"אלא אם כן יש לך הצעה חדשה, אני חושב שאני אלך עכשיו.” אמר מר רבינוביץ', תר אחר תיק העור שלו. הוא אמר דבר מה לאיוה מבלי להביט בעיניה, מן הסתם נפרד ממנה בגרמנית.
"אתה רוצה להיות שותף בית ההארחה?” שאלתי והוא נעצר על עומדו. ראיתי שאני בכיוון הנכון והמשכתי, הבנות במיטות בי בסקרנות וחוסר הבנה. “תעזור עכשיו עם כמה עניינים ותהיה לך מניה.”
"מה אמרת לו?” שאלה לינזי במהירות.
"שאם הוא יעזור לכן תהפכו אותו לשותף.”
"מה?!” שאלה לינזי.
"יש לך רעיון יותר טוב?” התרגזתי. “הוא צודק. אין לכן שום ניירות, כלום. אין לכן כסף. מה שכן יש לכן זה סוד שעדיף שלא יתגלה. אתן צריכות אותו יותר ממה שהוא צריך אתכן.”
"הוא צודק, לין.” אמרה אניקה ואיוה הנהנה בשקט.
"אני שונאת עורכי דין.” אמרה לינזי והתקרבה אליו בכעס ורבינוביץ' התכווץ תחתיו. אם היה בו רצון טוב להגיע לפשרה, העוינות הגלויה בקולה של לינזי הקהתה אותו, פניו שלו מתקשים לנוכח אלו של לינזי.
"בסדר.” אמרתי. “הן מסכימות וזה רשמי. אתה רוצה להיות שותף תמורת ייצוג של בית ההארחה עכשיו ובעתיד מול הרשויות?”
"חמישים אחוז.” הוא התריס.
"אל תצחיק אותי.” אמרתי. “אחרי שאתה גומר לייצג אותן אתה לא עושה כלום, רק נהנה מהרווחים. עשרה אחוז.”
"בלעדי אין להן כלום. ארבעים אחוזים.”
"יש עוד עורכי דין באילת וחוץ מאילת יש גם באר שבע ותל אביב. עשרים אחוז סופי.”
"שלושים אחוז.”
"עשרים, סופי.” התעקשתי.
שפתיו התכווצו בכעס והוא נשם נשימה עמוקה.
"שלושים.” הוא התעקש מולי. “סופי.”
"מה הוא אומר?” דרשה אניקה לדעת.
"אני אומר עשרים אחוז, הוא מתעקש על שלושים.”
"זאת הבעיה היחידה?” היא שאלה.
"כן, אבל לא נראה לי שהוא מוכן לרדת.”
"אבל אני מוכנה לרדת.” אמרה אניקה. “לינזי, תחזיקי אותו, מתוקה. מאחורה.”
לינזי הבינה מיד את כוונותיה של אניקה ובתנועה מהירה פסעה אל מאחורי רבינוביץ' ואחזה בו מאחור.
"מה את עושה?” הוא נזעק, מנסה לשווא להשתחרר מזרועותיה החזקות של לינזי.
"אפיק חדש של משא ומתן.” צחקתי בעוד אניקה כורעת מול עורך הדין המבוהל.
"מה היא עושה?!” הוא אמר בחרדה. “תגיד לה שתעזוב אותי! אני לא רוצה שום קשר איתכם, אתם משוגעים!”
למרות שאניקה לא הבינה את דבריו היא הייתה יכולה כנראה לנחש את תוכנם אך למרות זאת היא התעלמה ממחאותיו. באצבעות זריזות היא פרפה את חגורתו ומכנסיו נפלו במהירות במורד רגליו, משאירה אותו בתחתוני כותנה לבנים ומגוהצים למראה. היא החלה ללטף את איברו מעל הבד בעודה מחייכת אליו מתחת.
"אני…לא…תגיד לה שאני לא מוכן ככה…” הוא התנשף, התנגדותו נמסה מרגע לרגע.
איוה הצטרפה אל המשחק ונצמדה אליו, לוחשת דבר מה באוזנו והוא פער את עיניו את בתדהמה. היא אחזה בראשו והסבה אותו אל שלה ואז נשקה לשפתיו בלהט. הוא התמסר לה במשך כמה שניות ואז קטע את הנשיקה, מתנשף.
"תפסיקי…” הוא מלמל ברפיון, בעברית, עיניו מתרוצצות לכל עבר. “לא ככה עושים עסקים…זה לא הגון…זה…” אך דבריו נקטעו כאשר היא סובבה את ראשו ושפתיה נצמדו לשלו בנשיקה נוספת בדיוק כאשר אניקה הפשילה את תחתוניו ושחררה זקפה זקורה ורעבה מתחתוניו.
"הוי…אלוהים…” הוא מלמל, מביט באניקה הכורעת תחתיו. “לא…בבקשה…”
"תגידי לו שאנחנו מוכנות לעשרים אחוז.” אמרה אניקה וליקקה את איברו הזקור של רבינוביץ' ליקוק אחד ויחיד מהאשכים ועד לראש. איוה הנהנה והחלה לתרגם את דבריה של אניקה מאנגלית לגרמנית, לוחשת אותם באוזנו. “יהיו לנו הרבה עניינים כאן שמצריכים עורך דין. אנחנו לא מכירות את הארץ הזאת, את העיר, את השפה. הוא ידאג שאנחנו נהיה מרוצות ואנחנו…” היא הדגישה את דבריה בליקוק נוסף, איטי עד כאב אם לשפוט לפי פניו המיוסרות של עורך הדין. “…נדאג שגם הוא יהיה מרוצה.”
הוא נד בראשו לשלילה אך תנועותיו היו אטיות ורפות, כאילו הוא נתון במאבק פנימי עצום. לפתע ראה את הלגה כורעת לצד אניקה ופניו האפירו באחת כאשר הבין שהפסיד בקרב. הלגה ליקקה גם היא את איברו בצורה דומה לאופן בו ליקקה אניקה קודם לכן ואני רק יכולתי לדמיין איך נראות מבחינתו שתי יפיפיות הכורעות לרגליו ומבטיחות לו עדן בלשונות רטובות ולוהטות.
"בסדר…” הוא מלמל בעברית ואז בגרמנית. “בסדר…בבקשה…”
"עשרים אחוז, בלי דמי טרחה ובלי פוילע שטיק?” וידאתי.
"כן…כן..בבקשה!” הוא התחנן, פניו שטופות זיעה. “תגיד להן שאני מסכים. מסכים!”
"זה בסדר, הוא מסכים.” אמרתי לאניקה באנגלית וראיתי איך היא מחייכת אליו חיוך גדול מלמטה ואז חתמה על ההסכם כאשר עטפה את ראש איברו המיוסר בפיה הרך. רבינוביץ' נאנק כאשר היא החלה להניע את ראשה על איברו מעלה ומטה, שפתיה משאירות אחריהן שובל רוק. בשלב הזה הבינה לינזי שהוא לא מתעתד לברוח ושחררה את זרועותיו ואלו נשמטו לצדדים כשני חבלים, בעליהן מרוכז מדי בשתי הבחורות המוצצות את איברו מכדי להכווין אותן לעשות משהו מועיל. איוה, עדיין מחבקת אותו משמאל, אחזה בידו האחת בעדינות והניחה אותה על שדה האדיר מעל החולצה. הוא הביט בה כמוכה רעם והיא אמרה משהו בגרמנית בשקט והוא החל ללטף אותה, אצבעותיו מהססות את דרכן על שדה הגדול.
בשלב הזה הרגשתי פתאום לא שייך. כאילו החלק שלי בהצגה נגמר ואני רק עומד מאחורי הקלעים ומביט בשחקנים האחרים. אבל השחקן הזה כבר רצה להיות במקום אחר, ומהר.
ירדתי למטה כדי לגמור לארגן לעצמי את התיק. נדרשו לי עוד כעשרים דקות של התארגנות וכאשר גמרתי נדמה היה לי שהחגיגה למעלה נגמרה, לכן עליתי בחזרה לגג. הרגעים האחרונים שלי בווילה הורכבו מבליל של חיבוקים, נשיקות ודמעות. נלחצתי בעוז אל מול ארבעה זוגות שדיים גדולים ושפתיים רכות נישקו אותי פעמים רבות. אניקה הציעה שאשר לאכול אך דרכי כבר בערה לי: רציתי הביתה, רציתי לנגה. הסברתי לאניקה היכן אשאיר להן את הווספה ואז, לאחר סבב חיבוקים ונשיקות נוסף, ירדתי למטה, עליתי על האופנוע וירדתי אל העיר. כעבור שלוש שעות כבר הייתי על האוטובוס צפונה.
* * *
אומרים שהדרך חזרה נראית תמיד קצרה יותר, אבל לא כשהלב שלך מתפוצץ מגעגועים. הרגשתי שאלף סיכות כמיהה מנסות לדקור את דרכן החוצה בעודי מביט בחוסר שקט בלילה המזדחל מחוץ לחלונות האוטובוס, תשוש כמו הטייגר הזקן בו נסענו. ירח גדול האיר על הנוף, מכסיף עצי שיטה וגמלים, אחר כך קיבוצים ושדות ולבסוף נפרד ממני כאשר מכוניות ובתי מגורים גבוהים החלו להופיע סביב.
כאשר הגענו לתחנה המרכזית כבר עלה היום. למרות השעה המוקדמת התחנה רחשה פעילות אך יחד עם זאת נדמה היה שמשהו עדיין מתנמנם בה, כאילו האינטנסיביות והרעב שיגיעו אחר כך עדיין לא פקחו לגמרי את עיניהם וברגעים אלו הכל היה עדיין מתון יותר, נינוח יותר. מצאתי נהג מונית ששתה את הקפה השחור שלו, הנחתי לו לגמור את הקפה ונסענו הביתה.
כאשר הגעתי הביתה אבא כבר היה בעבודה אבל אמא נפלה על צווארי בחיבוקים ונשיקות. היא הושיבה אותי ליד שולחן האוכל והכינה לי ארוחת בוקר ענקית אשר כללה סלט, חביתה, בלינצ'עס ולחם מטוגן. למרות שהייתי עייף ובדרך חשבתי שאני עומד להתפוצץ מגעגועים לנגה, הייתי רעה יותר משחשבתי וריח האוכל השכיח ממני כל מחשבה אחרת לעת עתה. דפנה התעוררה כעבור חצי שעה והצטרפה אלינו לשולחן.
"אז איך היה?” היא תבעה. “ספר! ספר!”
עכשיו הייתי בבעיה שעד לאותו הרגע לא חשבתי עליה. איך אני הולך למלא חודש של פעילות שאי אפשר לדבר עליה בסיפורים שאפשר להאמין להם?
"תעזבי אותו, דפנה'לה.” נחלצה אמא לעזרי. “את לא רואה שהוא אוכל?”
"הבולפס יכול לאכול עד מחר בלילה.” התלוננה דפנה. “אני רוצה לשמוע סיפורים.”
אז התחלתי לספר להן סיפורים. על הקיוסק המוסיקלי. על בית הספר שדה בו לא ישנתי. על היעלים שצילמתי ועל הלילות שישנתי בשטח.
"ולא פחדת לישון לבד בחוץ?” שאלה אחותי הגדולה.
"קצת.” הודיתי. “אבל הייתי עייף מדי לפחד, אז נרדמתי.”
"ואכלת כמו שצריך?” שאלה דפנה.
"אני נראה רע?” שאלתי את אמא.
"אולי אפילו השמנת קצת.” היא הודתה.
"אחי התינוק נסע לאילת לבד.” אמרה דפנה. “מי היה מאמין.”
"אני רוצה להתקשר לנגה.” אמרתי בלי לחשוב על כך שאין טלפון בדירה.
"להתקשר? מאיפה, מהדואר? רעיון מצוין, אבא ישמח מאוד.” אמרה אמא ואני נאנחתי מבפנים. מה שרציתי היה לדבר עם נגה, לא לבקר את אבא.
כעבור חצי שעה כבר הייתי בדואר. תור של אנשים השתרך מול הדלפק ואני הנמכתי את ראשי, מסתתר מאחורי גבר גבוה ורזה אשר האזין לקול ישראל בטרנזיסטור קטן. מדי פעם הצצתי באבא מול האנשים, נפעם מהסבלנות הרבה שהפגין אליהם, משמחת החיים שלו ומנכונותו לעזור. מחט חרטה ישנה דקרה את לבי כאשר נזכרתי באופן בו שברתי את לבו בגלגול הקודם שלי. האם אני אצליח לתקן את ששברתי בגלגול הזה? ספק מוזר ניקר בי פתאום.
"שני בולים לחיפה.” אמרתי בקול עבה כאשר הגיע תורי, מביט אל הרצפה, אך אבא עלה מיד על התכסיס הטפשי שלי והרים את עיניו.
"בנצ'יק!” הוא קרא בקול גדול. “אני לא מאמין! זה הבן שלי!” הוא הסביר לכל הנוכחים בסניף. “הוא חזר מאילת! הוא היה שם חודש, לבד!”
אבא עזב את מקומו מאחורי הדלפק והתנדנד אלי במהירות מפתיעה, מחבק וקובר אותי במשמניו. חיבקתי אותו בחזרה, נאבק בדמעות.
"הי, אשר! הבן שלי חזר מאילת!” קרא אבא. “בוא תחליף אותי כאן!”
יצאנו מהסניף והתיישבנו על ספסל בחוץ. אבא דרש לדעת מה היה ואיך יצאו התמונות.
"עוד לא פיתחתי.” הודיתי. “אבל הנה הפילמים.”
"יופי, יופי.” אמר אבא. “אני מת לדעת איך הן יצאו.”
ישבנו על הספסל עוד כחצי שעה ואבא הכריח לספר אותי "כל מה שקרה", כדבריו. חזרתי על הסיפורים שסיפרתי לדפנה ואמא והוא בלע את הכל בעיניים גדולות כל כך עד שהתחלתי להרגיש רע על כך שאני משקר לו. אין דבר, ניחמתי את עצמי. את האמת, הלא, הוא לא יוכל ולא ירצה לדעת.
לבסוף נפרדתי מאבא והתחלתי ללכת לכיוון הבית של נגה. ככל שהתקרבתי אל הבית הבחנתי שהזמן כמו מהתל בי ונדמה היה לי שהוא מאץ ומאט את מרוצו בעת ובעונה אחת. כל צעד שלי נדמה היה לי כקילומטר אורכו, כאילו צימחתי רגלי ענק בעזרתן אני פוסע ברחובות בצעדים אדירים אך באותה העת הרגשתי שאני לא מתקדם מהר מספיק, שלא אגיע אל ביתה גם בעוד אלף שנים אם אמשיך בקצב הנוכחי, מהיר ככל שיהיה.
חשבתי עכשיו מה לומר לה אך לזוועתי מצאתי שאני לא יודע בדיוק מה לומר. להתנצל על שראתה אותי עם נאוה? האם היה לי על מה להתנצל בכלל? אחרי הכל לא הייתי קשור אליה בשום קשר פורמלי. ואולי עדיף יהיה לא להזכיר זאת כלל, זה היה אירוע מביך עבור שנינו. ואם אדלג על המשוכה הזאת מה אספר לה על אילת? את גיבוב השקרים שמכרתי להורים? או אולי את האמת: איך הרגתי ואנסתי ומכרתי סמים.
עמדתי עכשיו ברחוב שלה. פיקוסים רשרשו מעלי ומכמה בתים שמעתי ברדיו את קול ישראל. צעדי כבדו והלכו כאשר התקרבתי אל בית מספר 11 וכאשר ראיתי אותו מולי הפכו רגלי ליציקות ברונזה ולא יכלו לצעוד עוד. הבחנתי עכשיו בחלון חדרה ומשהו זז שם, אולי נגה, אולי רוח בוילון.
לא תוכל, לחש בי קול קר ואפל. החמצת את ההזדמנות השנייה שלך. בזבזת אותה על סקס ורצח וסמים, כמו בימים הטובים שלך. זה מי שהיית וזה מי שאתה. נגה טובה מדי בשבילך.
המלים ננעצו בי כמו סכיני קרח, כל אחת פוגעת בדיוק במטרה. ניסיתי לשאוב אומץ מאיתן הישן, החזק, שלא היסס. איתן שפעם נקלע למארב בפגישת עסקים ביפו ויצא מהבית עירום ומדמם אבל מחזיק מארוך מגואל בדם בידו. איתן שפעם שבר במו ידיו את הידיים של שלושה בוכרים שסירבו לשלם חוב .אך איתן ההוא היה טוב בשביל להרוס דברים. להיות מטורף ונחוש ולהשמיד את מי שעמד מולו בלי להסס ובלי להירתע. איתן ההוא היה חסר ערך עבורי עכשיו, הוא היה כל מה שניסיתי לברוח ממנו אבל נדמה היה לי עכשיו שאני רץ במעגלים. חזרתי להיות איתן הישן וכמו ששברתי את ליבו של אבא שלי והרסתי את המשפחה בגלגול הקודם, שברתי עכשיו את ליבה של נגה וחזרתי להתגולל בפשע כמו חזיר המתגולל ברפש.
העפתי עוד מבט מובס בחלון חדרה של נגה ושוב הבחנתי בתנועה שם. האם עמדה שם עכשיו, מביטה בי, מתקרב אליה ובורח, זנבי בין רגלי ככלב עזוב?
אני לא זוכר את הרגע בו הסתובבתי, לא זוכר דרך איפה הלכתי ומה חשבתי. הזמן נעלם, הזיכרונות אבדו, הנתיב היטשטש תחת רגלי. לעת ערב הגעתי הביתה.
הבית הפך להיות גיהנום עבורי. אבא, אמא ודפנה היו מאושרים מנוכחותי ודרשו לשמוע עוד ועוד חוויות מאילת. אפילו רות ואברם בן טולילה, השכנים המבוגרים מהדירה שמעלינו, הזמינו את עצמם לארוחת הערב כדי לשמוע על מעלליו של הילד שנסע לבדו לעיר החטאים וחזר בריא ושלם. בפנים נפערה בי תהום אפלה וקפואה, בחוץ הייתי צריך לספר לכולם סיפורים עליזים ושקריים, הרגשתי כאילו שני שדים אוחזים בתודעתי ומושכים אותה לשני כיוונים מנוגדים ובעוד רגע אקרע לשני חצאים.
בשלב מסוים התלוננתי על עייפות ופניתי לישון.
״אבל מה עם התמונות?!״ קרא אבא.
״איזה תמונות?״ שאלתי.
״התמונות שצילמת. פיתחתי אותן! אתה לא רוצה לראות איך הן יצאו?״
״ אני עייף.״ עניתי והאכזבה על פניו הייתה קומית כמעט. ״לילה טוב לכולם.״
ידעתי שהוא מאוד רצה לעבור איתי על התמונות אבל הרגשתי שאם אשאר באורגיית השמחה הזאת עוד רגע אחד נוסף, אתחיל לצרוח, לכן הלכתי לחדר האמבטיה והתקלחתי. לאחר מכן נכנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת.
על השולחן הכתיבה הבחנתי במעטפה. בידיים לאות לקחתי אותה ולבי צנח כאשר ראיתי את שמה של המורה רחל בחלקה האחורי של המעטפה. שום דבר טוב, ניחשתי, לא חיכה לי בפנים.
״איתן היקר," נפתח המכתב.
״אני מצטערת שעלי לכתוב לך את המכתב הזה, אך עלי להודיעך כי החלטתי לעזוב את בית הספר ואת ישראל.
בשבועות שחלפו מאז פגישתנו האחרונה הבנתי שאהבתי אלייך מוציאה אותי מדעתי. מצאתי עצמי מדמיינת את קולך קורא בשמי ונזכרת בפגישותינו ולבי היה יוצא אלייך. אינני יודעת איזה קסם כבל את לבי אל לבך אך קסם זה היה הרסני עבורי עד שהתחלתי לחשוש לשפיותי ממש. אני יודעת שלו היינו נפגשים שוב בתחילת השנה הבאה היה מחול השדים מתחיל מחדש והפעם היה נגמר בשיגעון או מוות. אינני יודעת מדוע החלטת לשחק בי כך אך דע לך שרגשותיי כלפיך אמיתיים בעוד שלצערי אני חוששת שמעולם לא ראית בי יותר מאשר כלי להגשמת הפרוורסיות שלך.
אני בוכה כאשר אני כותבת דברים אלו אך יחד עם הכאב הנורא אני מוצאת בהם גם כוח. עכשיו, כאשר אני כותבת את המלים אני רואה שיש בהם אמת, והאמת הזו מחזקת אותי.
היה שלום, איתן. אני סולחת לך על הכל.
שלך לתמיד,
רחל.”
יופי. יותר חרא מזה כבר באמת לא יכולתי להרגיש. כיביתי את האור והלכתי לישון. למזלי השינה באה מהר, סמיכה ושחורה כזפת.
בבוקר לא הרגשתי הרבה יותר טוב. התעוררתי אבל הרגשתי חסר אונים, חסר אנרגיה אפילו כדי לצאת מהמיטה. שכבתי במיטה וחשבתי על כלום, בוהה בתמונתו של תנחום כהן מינץ על הקיר. על הסלעית. על קור עכביש שהתנודד ברוח הקלה.
אולי שעה שכבתי כך. כאן ולא כאן. בגלגול הזה ובגלגול הקודם. חושב על כישלונותיי, על הכאב שגרמתי לכולם. על המוות והסבל שהסבתי גם אז וגם עכשיו. על האופן שבו בזבזתי את ההזדמנות השנייה שניתנה לי. על התובנה הברורה כל כך שנגזר עלי לחזור על הכל שוב, לייסר את כולם ולהרוס את מי שהתקרב אלי. קיבלתי הזדמנות שנייה להרוס את הכל.
נקישה נשמעה בדלת הבית. ציפיתי לשמוע את אמא פותחת את הדלת אך הנקישה נשמעה שוב ואימא לא ענתה. גררתי את עצמי מהמיטה, שירכתי את רגלי לכיוון הדלת ואז הצצתי בעינית.
נגה.
לבי צנח ובעתה אחזה בי למראה נגה מעברה השני של הדלת.
"איתן?” נשמע קולה.
לא עניתי. לבי הלם בעוז ופחד בלתי מוסבר אחז בי בציפורניו, משתק אותי.
"איתן, אתה שם? פגשתי את אמא שלך במכולת והיא אמרה לי שחזרת!”
ברגליים חלשות קרסתי לאטי על הרצפה, לבי ממשיך בספרינט מטורף. לא הבנתי מה היה פשר האימה הזאת אבל ברור היה לי שלא יכולתי להתמודד עם נגה עכשיו. יותר מדי שדים. לבסוף היא הלכה.
גררתי את עצמי למיטה, חלש ומובס. במיטה שכבתי על הצד ובהיתי בקיר עד שאמא באה.
"איתנ'לה, מה שלומך?” היא שאלה. “נגה הייתה כאן, מה, ישנת?”
"כן.”
"מה קרה? אתה מרגיש טוב?” היא שאלה, מודאגת.
"לא כל כך.”
אמא התיישבה על המיטה והניחה יד על מצחי.
"אתה קצת חם.” היא אמרה. “אני מקווה שלא תפשת משהו באילת. מה אתה מרגיש?”
"חלושעס.”
"מסכן שלי. אני אכין לך מרק עוף, תרגיש יותר טוב, בסדר?”
"יופי.” אמרתי, אבל מה שאני הייתי צריך עכשיו היה מרק עוף לנשמה. וזו, כך הרגשתי, הייתה חולה. סופנית כמעט.
נרדמתי. התעוררתי. שוב נרדמתי.
"איתנ'לה? הכנתי לך מרק עוף, חמוד.”
התעוררתי.
"אתה בסדר?” שאלה אמא. היא עמדה ליד מיטתי, נושאת מגש ועליו קערת מרק עוף מהביל. פניה היו שלווים אך היה חוסר שקט בעיניה, סימנים ראשונים של חרדה. אמא שלי לא נבהלה בקלות, זו הייתה אותה האימא שהרשתה לי לנסוע לאילת לבד, אחרי הכל.
ועכשיו אתה הורס אותה, צחקק בי משהו צחוק מטורף, מרקד ריקוד מטורלל בתוך מוחי. היא לא מבינה מה קרה לך, אתה לא יכול לספר, היא תרגיש אשמה ותשתגע בדיוק כמו בפעם הקודמת. הכל יהיה אותו דבר. חשבת שאתה הולך לתקן? אתה הולך לשבור הכל, רק בדרך אחרת. זה העונש שלך על החטאים שלך, זאת הכל בדיחה אחת גדולה של מישהו למעלה.
רציתי לענות לה. רציתי להסביר לה, רק לא ידעתי מה. הכל היה כל כך מסובך פתאום. רק הייתי צריך לפתוח את הפה ולהגיד משהו. איזה "כן.” או "הכל בסדר.” אבל במקום זה רק בהיתי בה, כאילו חומה אדירה חוצצת בינינו וגם אם אומר משהו היא לעולם לא תשמע ולא תבין את דברי. שתקתי כאילו אמי לא הייתה לידי, כאילו אני לבד.
אמא עפעפה כמה פעמים אך שמרה על אומץ ליבה. היא הניחה את המגש על שרפרף ליד המיטה וליטפה את מצחי, המחווה האמהית ביותר עבור ילד חולה.
"אין לך חום.” היא אמרה בקול עבה ונראה היה לי שהיא ציפתה למצוא אותי קודח. קיוותה, אפילו. ניחשתי שהיא מריצה בראש תסריטי אימה על הדברים ששמעה על אילת: סמים, היפים, סקס. כמה קשה היה לה להרשות לי לנסוע, כמה שמחה שחזרתי בריא ושלם. והנה היא צופה בי מתנהג מוזר והחששות והאשמה מתחילים לגאות בה.
"אני אשאיר לך את מרק העוף, תאכל אותו אחר כך, בסדר?”
הנהנתי בלי להגיד דבר. לפחות זה.
אמא יצאה ואני נשארתי לבהות בקיר. בחוץ הסתובב כדור הארץ לאיטו. מכוניות נסעו. נמלה הלכה על הקיר.
דפנה באה.
"הי, איתוש.” היא אמרה בחדווה מאולצת. היא לא הייתה אמיצה כמו אמא.
לא עניתי לה.
"מה קרה לך, מכת שמש מאילת?”
לא עניתי.
דפנה מראש לא הייתה שלווה וקולה רעד כאשר אמרה:
"נו, די כבר. אתה מפחיד אותי. ואת אמא. תגיד משהו.”
לא עניתי.
"לא שתית מהמרק. לקחת אותו? לחמם לך?”
שוב לא עניתי ודפנה הלכה.
ושוב חזרתי אל הקיר, מוחי ריק. ידעתי שאם אחשוב על משהו, כל דבר שהוא, יבלע אותי הבור השחור והאיום של האשמה והכישלון, ותחושת ההחמצה על שההזדמנות השנייה שלי הלכה לאיבוד תטביע אותי. לכן רוקנתי את המוח ככל שיכולתי והייתי כלום. כלום שמסתכל על כלום על הקיר.
הצללים התארכו לאיטם וקצב העיר מבחוץ השתנה מהטרטור התזזיתי של הבוקר, לעצלות של צהרי הקיץ ואז בחזרה אל הקצב המתגבר של אנשים החוזרים מהעבודה אל בתיהם, אל החיים הנורמליים שלהם. חשבתי על אותם אנשים קטנים שכה בזתי להם בגלגול הקודם. נראה היה לי שחייהם קלים כל כך, חסרי מחשבות כעלים הצפים בזרם. כל שעליהם לעשות מדי יום היה ללכת בנתיב סלול ולא לצאת ממנו. כמה מסובך זה יכול להיות?
מסובך מדי בשבילך. אמר לי הקול ממנו כבר למדתי לפחוד. מסובך מדי, כמו מתמטיקה. לעולם לא תצליח לחיות חיים רגילים, כל מקצוע תהפוך לפשע, כל הזדמנות לזוהמה, לכל אדם קרוב תכאיב. זה מי שאתה.
המלים כאבו בי כל כך עד שנשכתי שפתיים.
אחר הצהריים נשמעה דפיקה על דלת חדרי ואבא נכנס פנימה. לפי השעה המוקדמת ידעתי שאמא הזעיקה אותו, לאבא היה מוסר עבודה גבוה ונדירות היו הפעמים בהן הגיע מוקדם מהעבודה.
״מה שלומך, בן?״ שאל בשקט.
שתקתי.
״אתה מאוד מדאיג את אמא שלך. וגם אותי, למען האמת. אתה רוצה לספר לי מה קרה?״
איך יכולתי? לספר לו ״מה קרה״ נדמה בעיני כנסיון לפרק גוש גרניט בכפית. ״מה שקרה״ היה גדול כל כך שפשוט לא ידעתי איך להתחיל ומה לומר. עשיתי דברים איומים, אבא. עשיתי דברים איומים ואז עשיתי אותם שוב.
הוא נאנח.
״מישהו פגע בך?״
״לא.״ אמרתי בשקט.
״אז מה קרה, בן? ספר לי, אני לא אכעס. מבטיח.״
שתקתי.
ישבנו שותקים עוד שעה ארוכה בעודי מביט בצללים המתארכים על קיר חדרי. אמא באה להציץ והמשיכה מבלי לומר דבר ולאחריה גם דפנה ואנחנו המשכנו לשבת ולשתוק. רציתי להגיד משהו לאבא. להסביר לו. אולי להתנצל על מה שעשיתי ומה שאעשה אבל בכל פעם שניסיתי להתחיל גוש הגרניט היה גדול יותר והכפית הייתה קטנה ועלובה וכל ניסיונותיי הסתיימו באנחה עמוקה ומיואשת.
אמא באה.
״אני מכינה אוכל.״ אמרה. ״אתה חייב לאכול, לא אכלת כלום.״
הרעב הציק לי אבל באופן חולני נהניתי מאי הנוחות שהסב לי. אם אני גרמתי סבל לכולם, מין הראוי שגם אני אסבול קצת, לא?
״בבקשה תאכל.״ אמר אבא ברכות ועפעף בעיניים רטובות. ״בבקשה, איתני׳לה.״
הנהנתי אך נשארתי לשכב במיטה.
״להביא לך לכאן?״ שאלה אמא.
לא עניתי.
״אני אביא לך לכאן.״ היא אמרה.
כמה דקות אחר כך הביאה לחדרי מגש ועליו קצת סלט, ביצה קשה ולחם טרי מרוח בחמאה.
״תאכל, ילד׳לה.״ אמרה בקול עבה ומיהרה לצאת מהחדר. כרסמתי קצת לחם וסלט וחזרתי למיטה, בוהה בקיר עד החושך, עד החידלון, עד השיכחה.
היום שלמחרת היה דומה. מדי פעם אמא הייתה נכנסת לראות מה שלומי, נאנחת בכאב כאשר ראתה אותי ויוצאת מהחדר. היא הביאה לי ארוחות בוקר וצהריים בהן לא נגעתי, מתענג על הכאב ההולך ומתגבר בבטני. הנה כאב, איתן. זה מה שאתה מסב לכל מי שמתקרב אלייך. את ליבה של נגה שברת כשהיא ראתה אותך עם נאווה ואת ליבה של רחל כנראה ששברת גם. השתעשעת בה עד שהתעייפת ממנה ואז פשוט עזבת הכל וברחת. קיבלת הזדמנות שנייה ומה עשית בה? מכרת סמים, אנסת והרגת. ועכשיו אתה קבור תחת יסורי המצפון שלך ושוב את מכאיב, הפעם לאנשים הקרובים אלייך ביותר. אז קצת כאב לא יזיק לך, איתן שמאי. שיהיה לך בתאבון.
ואבא נכנס. דיבר קצת עד שהשתתק ואז רק ישב לידי וליטף לי את הראש. אני רק שתקתי, מבטי בקיר. מדי פעם התנשפתי באנחה כבדה, פי סכור בסלעי אשם כבדים. מגש לארוחת ערב. כירסמתי קצת וחזרתי למיטה. ולילה.
למחרת בצהריים דפקה אמא בדלת.
״איתנ׳לה, יש כאן רופא, הוא רוצה לבדוק אותך, בסדר?״
הנהנתי, גבי אל הדלת.
״שלום איתן.״ נשמע קול גברי.
לא עניתי.
״שמי אברהם שיר. אתה יכול לקרוא לי אבי.״
לא קראתי לו אבי.
״אני…עובד עם נערים בגילך. אתה יכול להיות גלוי איתי, אני מבטיח לא להגיד כלום להורים שלך, בסדר?״
״אני מבין שהיית באילת. איך היה? ראש טוב?
לא חשוב. אני רוצה לשאול אותך שאלה חשובה ואני מבטיח שלא אגלה להורים שלך את התשובה. כשהיית באילת, ניסית…כלומר האם עישנת…עישנת סמים? חשיש? מישהו נתן לך לעשן משהו? צינגלה אולי? לפעמים קוראים לזה נפאס גם. ניתקלת בזה?״
נדתי בראשי לשלילה.
״יופי…יופי…״ שמח הרופא. ״אולי מישהו נתן לך משהו מוזר לאכול או לשתות? האם חווית הזיות באילת או התעלפויות?״
שוב נדתי בראשי לשלילה.
״אז מה קרה, איתן?״ הוא הנמיך את קולו. ״מישהו גרם לך לעשות משהו שלא רצית? מישהו הפשיט אותך? מישהו נגע בך ולא רצית?״
מבפנים גיחכתי במרירות, כלפי חוץ רק נדתי בראשי.
״טוב, יופי.״ הוא אמר. אחר כך המשיך לקשקש על גיל ההתבגרות, אהבה, ההבדלים בין בנים ובנות, מרד הנעורים ושינויי הורמונים, קולו נקלש והולך באזני עד שמהבור השחור בו הייתי הוא נשמע כאוושת רוח רחוקה ורפה.
״טוב,״ שמעתי אותו אומר לבסוף. ״אני שמח שהזדמן לנו לשוחח, איתן. תחשוב על הדברים ששוחחנו עליהם.״
הוא קם ויצא מהחדר ואני נשארתי לבד, אני והקיר, והיאוש הולך וסוגר עלי ואני הולך ושוקע בבור זפת, לאט ובטוח, אפל ומת. שמעתי את אבא מגיע הביתה ואז הוא דיבר עם אמא והדיבורים הפכו לבכי חרישי ופולח לב. המוזר הוא שלא ידעתי מי מהם בכה וגופי רק שכב שם ובהה בקיר, ההתייפחויות מהמטבח בהרמוניה קרה לילד קטן שהלך לאיבוד בתוכי, ילד שכבר הבין שמהמבוך הזה כנראה לא יצא לעולם, שהלך לאיבוד באמת–באמת.
————-
לפרק הבא